בערך מידי יום פונה אלי מישהו, בפייסבוק, בוואצאפ, בטלפון או במייל. מספר לי ששמע עלי מחברים שלמדו אצלי או שצפה בהרצאה שלי ושזה היה לו משמעותי. ואז מגיע ההמשך, ״גם אני עוסק בהתקשרות״ ובהמשך בדרך כלל אחריו תבוא הצעה: נראה לי שיהיה מעניין להיפגש, לשתף פעולה, לשבת לקפה.. או לפעמים, הייתי רוצה ללמוד אצלך , אבל רק קורס מקוצר כי אני כבר מכיר את הבסיס.. והאמת היא שהוא כבר איבד אותי מזמן, ואז אני ממש לא יודעת מה לעשות עם זה.
אז אולי הגיע הזמן להגיד בפה מלא: מצטערת, חברים, מה שאתם חושבים שאני עושה, זה לא מה שאני עושה, אני לא מלמדת התקשרות.
התקשרות היא תיאוריה , של בולבי, לא שלי, אף אחד לא צריך אותי בשבילה.
התיאוריה הזו נגישה לכל אחד היום, בספרים, באינטרנט ובהרבה קורסים וסדנאות.
מתיאוריית ההתקשרות יצאו הרבה מאוד ענפים ומתודות, בעיקר סביב הורות, ובשנים האחרונות גם גישות טיפוליות שחלקן מאמצות את צרכי ההתקשרות ליצירת קשר טיפולי וטרנספורמציה.
בשנים האחרונות, העיסוק בקשר הראשוני ההורי ובהשפעתו על הילדות קיבל טוויסט התקשרותי. מדברים פחות על דחפים, קונפליקטים ושלבים (כמו בפסיכולוגיה הדינמית) ויותר על פצעי התקשרות ודפוסי התקשרות.
זה טרנד, כולם היום לומדים את זה, מבינים בזה, מטופלים ומטפלים בזה..
אבל זה לא הלב של מה שאני עושה, זה גם לא מאוד מעניין אותי.
זה הרגע שבו אני אמורה להגיד לכם שכל הגישות הללו הן לא הדבר האמיתי, ומה שאני עושה זה הדבר האמיתי.
אז לא!
אני לא הדבר האמיתי, אני לא עוסקת בהתקשרות בשום מובן כזה.
אני לא מתעמקת עם אנשים בפצעי ההתקשרות שלהם, אני גם לא מאוד עסוקה בקשר עם ההורים שלהם וגם לא בטראומות ההתקשרותיות שלהם, על סוגיהן.
ולמרות שזה אולי יפתיע אתכם אני גם פחות עסוקה בהגדרת דפוסי התקשרות ובאיך הם נוצרו ובטח שאני לא עסוקה בלשים אותם במרכז התהליך הטיפולי.
אז מה כן?
אני עסוקה בללמד אנשים שהתקשרות בטוחה בכאן ועכשיו שלנו היא משהו חיוני ובסיסי לכולנו, שזה הדבר הכי חשוב בחיים שלנו ושאפשר לייצר אותו.
אני עסוקה בהזדמנות השניה שיש לנו.
אני עסוקה באהבה.
אני עסוקה באחר המשמעותי שאין לו תחליף, האחד והיחיד אחרי ההורים שאיתו ניתן לייצר התקשרות אמיתית, לא חוויה התקשרותית, לא סדנה התקשרותית, לא רגע התקשרותי.
אני עוסקת רק בקשר התקשרותי. וכזה יש רק אחד. כי התקשרות מעצם מהותה היא עם אדם אחד ויחיד/ אחת ויחידה, (irreplaceable other) , לנצח.
אני מלמדת איך הבונד הזוגי, המרחב היחיד שמתקיימת בו התקשרות ממשית, יכול להיות בטוח. מה הופך אותו ללא בטוח, מה מעמיק את הבטחון בו ומה מפר אותו.
אני מלמדת איך הבונד הזה, הקשר הזוגי שלכם, יכול להיות המטפל שלכם, המרחב לריפוי של כל הפצעים ההתקשרותיים , הטראומות, הקבעונות והניתוקים שלכם.
אני חושבת שמה שקורה בזוגיות של כולנו זה שככל שהיא יותר ויותר בטוחה היא חושפת עוד שיכבה מהפצע ומהדפוסים ומאפשרת להם לקבל מקום, תשומת לב וחוויה חדשה.
ועוד וידוי, אני לא מאוד מתעניינת במה קרה בילדות , לא ממש, זו לא הפסיכולוגיה שלי.
אני יכולה לעיתים להתייחס אליה בסוגריים, כרפרנס. והסיבה לזה היא שהכל חי כאן ועכשיו בקשר הזוגי שלכם, כל הדרמה ההתקשרותית כולה.
זו המציאות, זה הכאב, זו המראה הכי טובה למי שאתם ולמי שאתם לא.. זו גם האפשרות היחידה למשהו אחר בר קיימא, עיסוק יתר בילדות בטיפול מנתק ותוקע בעבר. ראיתי הרבה מאוד אנשים שעברו אלפי שעות אנליזה או טיפול דינמי או אחר , הם ידעו מצויין להמשיג איזה סוג טראומה יש להם, הם ידעו לספר את סיפור הפצע באופן מפורט אבל הדבר הזה לא עזר להם בכהוא זה לייצר החלמה. כי החלמה היא לא לדבר על העבר, החלמה היא האפשרות לעשות בכאן ועכשיו קשר בטוח ואת זה לא מלמדים בשום פקולטה לפסיכולוגיה או בבתי ספר לעבודה סוציאלית .
עוד טרנד התקשרותי שלא עובד לי הוא הטרנד של מרחבים לריפוי פצעי ילדות ושינוי דפוסי התקשרות.
דפוסי התקשרות לא משתנים. לעיתים בקשר זוגי בטוח דפוסי ההתקשרות מתעדנים, מתרככים ונעשים יותר קרובים לבטוחים. הנטיה תמיד תישאר. העמדה שלנו בקשר משתנה לפעמים. אבל הדפוס הוא נטיה קדומה שלא משתנה.
טראומות לא נרפאות, גם לא פצעים, מה שנרפא זה האדם שפוגש את הפצע.
בהינתן קשר זוגי בטוח המפגש עם השחזור של הפצע בהווה הופך להיות פחות רעיל ופחות רגרסיבי. והכי חשוב, מישהו מחזיק איתי יחד את הרגעים שבהם הפצע נינגע, הטראומה מופעלת והכאב מורגש.
מה שעושה את ההבדל שכשהפצע מופעל, אני לא לבד בזה - זו התקשרות!
מה שעושה את ההבדל הוא לא מה אני יודעת אלא מה אני מרגישה בגוף. ואם אני מרגישה בטוחה - אני בהחלמה.
העיקרון שלי היא לא לייצר עוד רגע שבו תרגישו מוחזקים בתוך סדנא או מסע או קשר טיפולי. זו לא התקשרות. לפעמים זה אפילו פוגע בהתקשרות, זה מרוקן אותה ומתחלף אותה.
העקרון שלי הוא שהאדם שמחזיק איתי יחד את הדבר הזה, לא הולך לשום מקום.. השעה לא נגמרת, הוא לא שומט אותי, הוא לא יוצא לחופשת לידה ולא עושה רילוקיישן.. הוא איתי כאן, למסע החיים בפצעים ובנפילות שלי ובצמיחה ובשמחה שלי.
אני מלמדת שהתקשרות בטוחה זה אפשרי, בכל גיל, שיש לזה מפה וחוקים, שזה מורגש בגוף כשזה הדבר הנכון ושאפשר ללמוד לעשות את זה ולעזור לאחרים לעשות את זה.
ועוד דבר חשוב:
החתירה שלי היא לא לייצר ״התקשרות״. לכולנו היה או יש קשר התקשרותי. זה הטבע, לכולנו יש הטענה התקשרותית מול בני/ בנות הזוג שלנו. המטרה שלי היא לקחת את הקשר שכבר יש ולשים בו את כל הכוח והלב והחכמה וללמוד לעשות ממנו קשר בטוח, מקום בטוח לצמיחה ולריפוי.
אז אני לא מלמדת ״התקשרות״. התקשרות זה הבית המקצועי שלי, זו דרך החיים שלי, זה איפה שהלב שלי נמצא, אני מלמדת לעשות קשר בטוח בכאן ועכשיו בקשר הזוגי שלכם.
אז אולי זה מאכזב, שאני לא מלמדת ״התקשרות״ ושלא אמרתי את זה בקול עד עכשיו.
אבל בזכות הבלאגן הזה קרה משהו טוב והוא קרה כי למרות שקשה לי לצאת לאור אני כבר לא לבד.
לא לבד כי יש את תומר שהולך איתי יד ביד קרוב קרוב בדרך הזו.
לא לבד כי יש איתנו צוות מדהים שכל מורה היה מברך את עצמו במלאכיות כמו אלינה וסיוון
לא לבד כי יש כבר צוות של מדריכים סופר מקצועיים שמלמדים איך לטפל בדרך הזו
ולא לבד כי יש כבר מאות תלמידים שלמדו אותה ומטפלים בה.
אז כולנו הבנו שהגיע הזמן להוציא אותה לאור עם שם משלה, שאומר שהיא לא הדבר האמיתי, אבל היא דבר מדהים, והיא הבית של המון אנשים מופלאים שאני מאמינה בהם מאוד וגאה להיות המורה שלהם.
אז תודה לכל מי שתרם ללידה של השם, והלוגו שאיתו.. ומעכשיו יקרא שמה: ״הקשר כמרפא - פסיכותרפיה מבוססת התקשרות".
Komentáre