אם מונוגמיה לא עובדת ופוליאמוריה לא עובדת אז מה התקווה?
את השאלה הזו זרק לחלל האוויר זמר מפורסם שבדיוק סיים מערכת יחסים פוליאמורית באכזבה מהבשורה המודרנית שרבים מחפשים בה היום פתרון למצוקות הקשות שהקשר הזוגי מעלה.
האמת היא שהוא צודק, לא פעם אני מסיימת פגישה עם בני זוג והם שואלים אותי:
תגידי, זה אמור להיות כל כך קשה?!
האמת היא שזה תמיד קשה.
זה קשה לייצר קשר אותנטי, קרוב וחי שמחזיק לאורך שנים.
זו אומנות לא קלה, שכולנו לא למדנו בשום מקום.
כולנו נזרקים למגרש של האהבה בגיל צעיר מאוד בכוח הטבע, ובנוסף לזה אנחנו מחונכים לערכים ותרבות של משפחה וילדים אבל באמת באמת אף לא לימד אותנו איך לשמר את האהבה הזו ואיך לבנות ממנה קשר בוגר, הדדי ובלעדי עם אדם אחד לאורך זמן.
אם ננסה להבין מה קורה לאהבה הזו אולי תהיה תקווה:
איזה דבר מטורף זה, שברגע אחד האדם הכי חשוב לנו בעולם הופך
למישהו שאנחנו חייבים להגן על עצמנו מפניו?!
ברגע הזה לא מרגישים אהבה, מרגישים סכנה.
ומה אנחנו עושים בסכנה?
תוקפים או בורחים או אולי פשוט מתכבים.
אז מה התקווה?
התקווה נמצאת במעבר בין מערכת ההישרדות שלנו למערכת ההתקשרות שלנו.
אם נצליח ברגעי הסכנה הללו להפעיל את מערכת ההתקשרות, המערכת הקדומה הזו שמפעילה אותנו לחפש תמיכה, הבנה והרגעה במקום להפעיל את מערכת ההישרדות שלנו ולתקוף או לברוח, אז נתחבר לאנרגיה המופלאה והאינסופית שנקראת "אהבה".
אהבה לא חולפת, היא נשחקת ונפצעת בשדה הקרב.
אהבה משגשגת ומעמיקה עם השנים במגרש של ההתקשרות:
המגרש בו אנחנו לעולם לא מוותרים על קירבה פיזית ורגשית עמוקה למישהו אחד משמעותי.
Comments