top of page
  • תמונת הסופר/תTali Granot

מה לא לימדו אותנו?

נכון שכולנו סיימנו את התיכון בתחושה הזו שלימדו אותנו פונקציות ליניאריות וטריגונומטריה, ופיוטים של ימי הביניים ושווא נח ושווא נע אבל שום דבר על החיים?

כמעט כלום על איך מתנהלים כלכלית, על איך בוחרים בחירות חיים משמעותיות, על זוגיות, יחסים ומיניות, על יחסי עבודה, על שיח מכבד, על מימוש והגשמה.. ועוד ועוד

באופן דומה אני הרגשתי בסיום התואר השני הקליני שלי.


התחלתי את דרכי כמטפלת פרטנית, הייתי תלמידה סופר רצינית, סקרנית ומעמיקה. קראתי טקסטים אנליטיים ודינאמיים, כתבי עת פסיכולוגיים והתעניינתי בשיטות אלטרנטיביות כמו גשטלט, IFS, וממשקים עם דהרמה ומיינדפולנס.

לקחתי הדרכות מעולות, השקעתי בתוכניות לימודים מתקדמות והרגשתי מלאת ידע קליני.

אבל כשפגשתי אנשים פתאום פגשתי חלל עצום והבנתי שלא לימדו אותי כלום על אהבה.

פגשתי אנשים שונים בשלבי חיים שונים שהמשותף ביניהם היה שכולם רוצים אהבה, כולם מחפשים אהבה, חווים חוסר בטחון באהבה, מתאבלים על אובדן של אהבה או כואבים את החוסר באהבה או אהבה לא ממומשת..

מול זה יכולתי רק לנסות ללכת איתם למקורות הכאב בילדות, להיות בשבילם ״מטפלת טובה דיה״ , לא להשאיר אותם לבד בכאבם ולנסות למצוא איתם את הדרך לקשר מיטיב יותר.

אבל בתוך תוכי ידעתי שאין לי באמת דרך לתת להם, שאין לי מפה, שאני לא מבינה הרבה יותר מהם איך קשר עובד, מה קרה באמת שלא עבד, ואיך פותרים בעיות אמיתיות שנוצרות בתוך קשר.

בשלב הזה התחלתי להתעניין בזוגיות, למדתי כל מיני שיטות, תוכניות של טיפול זוגי, כלים לתקשורת זוגית, וקראתי ספרים על אהבה וזוגיות.

עדיין הרגשתי שאני כמו בשופינג, מנסה לחפש כל פעם בגד מתאים לרגע מסוים, ולא באמת אשת מקצוע עם מומחיות שיודעת מה אני עושה ולאן אני לוקחת אנשים.



חן רכטמן | www.foreststudio.land




הבנתי שלא מספיק לאנשים שאהיה איתם באופן אמפטי. הם זקוקים למישהו שמבין יותר מהם, למומחה. זה מגיע להם. הם סובלים, הם אבודים והם משלמים.

בתוך העולם של הטיפול החווייתי, הומניסטי, התייחסותי שבו הייתי, המילים האלה של לדעת יותר מהם, של להיות המומחה, של מפה היו מילים מאיימות ואולי אפילו אסורות.

ידעתי להיות עם, לשקף, לתקף, לייצר קשר- אבל זה לא היה מספיק!!

ואז פגשתי את סו ג׳ונסון- המורה שלי לקשר והיא אמרה שיש מפת דרכים, ומשם יצאתי לדרך של חקירה ולמידה והעמקה שמרוכזת כל כולה בקשר.

למדתי את כל הידע שיש על הקשר בין התקשרות ילדים (עולם שכבר הייתי עמוק בתוכו כמנחת הורים ומכשירה מנחות הורים) לבין התקשרות מבוגרים.

למדתי גם מה זה טיפול התקשרותי, ולהיות מטפל בעמדה התקשרותית. ומשם יצאתי לדרך האישית שלי והעמקתי את ההבנה של איך עובד קשר מעבר לתקשורת, למילים, לתכנים ולרגע הזה.

הבנתי שקשר זה הגרעין האטומי של הקיום שלנו בכל רגע, וצריך להבין אותו ולעבוד עם הכוח העצום שלו.


הבנתי שאהבה ובטחון (ולא התאהבות וריגוש) הם התחושות המורגשות שניתנו לנו כדי להבין אם אנחנו במקום הנכון על המפה של הקשר ושאם הן לא כאן זה סימן שהלכנו לאיבוד ושיש דרך לחזור.

הבנתי גם, שקשר זה המקום בו מתחילים כל הפצעים והפחדים, ולכן ההגנות והמנגנונים שלנו מגיל אפס. הבנתי שזה טוב. זה קשה, אבל טוב, כי זו ההזדמנות לריפוי שלהם.

גיליתי בחיי ובעבודה הקלינית שלי שאהבה היא הכוח המרפא העצום ביותר בעולם, ושאם יודעים לעבוד איתה היא לא הולכת לשום מקום. היא רק מעמיקה ומתחזקת.

הבנתי שכל הרעש והבלאגן שאנחנו רואים בחדר הטיפול הזוגי: בעיות במיניות, תקשורת, פערים בהורות, מחלוקות כלכליות ודתיות... כל זה רק המסך. שכשמרימים אותו נמצאת תמיד אותה הדרמה: הכמיהה לאהבה והשאיפה התמידית לריפוי.


ועוד הבנתי שכשאנשים הולכים לאיבוד בדרך למציאת קשר או בתוך קשר מה שהם צריכים מאיתנו זה שנבין איפה הם נמצאים ואיך הם מרגישים, שנסביר להם למה הם מרגישים ככה בהקשר של הבנה של קשר ושניקח אותם ביד ונעזור להם למצוא את הדרך חזרה.

ולמרות כל מה שלמדתי קודם, הבנתי שכדי שהם ימצאו חזרה את הדרך לאהבה שבתוכם ולקשר הם צריכים שניתן להם מילים של קשר ואהבה, מילים של רגש וכמיהה, מילים של פחד וצורך בהגנה.

מילים שאף אחד אף פעם לא נתן להם, לא אבא ואמא ולא בבית הספר. מילים שמרככות, שמרגיעות , שמחברות חזרה.

איך עושים את זה? איך מבינים מה קורה באמת? איך אפשר לייצר שינוי בכאן ועכשיו ולהתמיר את העוצמה הגרעינית הזו ממרחב של זעם, ניתוק, הסלמה ומאבק למרחב מחבר, מדייק ומרגש?

מרחב שמרפא לא רק שניים, לא רק קשר, אלא דורות שלהם ושל הבאים אחריהם.



פוסטים אחרונים

הצג הכול

התיקון

Comments


bottom of page