הטראומה של הלבד

היום לא היה אמור להיכתב פוסט, היתה לי תכנית אחרת לבוקר הזה.

אבל הלב כואב ומכווץ מאז אתמול בערב.

משפט אחד מהכותרות שהתיישב לו על הלב ולוחץ חזק ולא מרפה:

ארבל שהתה לבד בשבי.

אנחנו כל כך רגילים לספר ולשמוע סיפורי טראומה מזעזעים, ובשנה האחרונה יש המון כאלו. סיפורי זוועה מה-7/10, סיפורי קרב, אובדנים, רגעי אימה ועוד ועוד.

החיים שלי התהפכו ברגע אחד לפני 15 שני ברגע בו שמעתי את סו ג׳ונסון, המורה הגדולה שלי, אומרת את המשפט הזה: Isolation is inherently trumatizing

בידוד בפני עצמו הוא טראומטי.

הרגע הזה טלטל את עולמי באופן ששום רגע אחר לא טלטל אותו.

ואז הגיעה גם השאלה הזו שסו לימדה אותי לשאול : ״למי הלכת בילדות כשהיה לך קשה?״

ואחר כך, ברבות השנים, השתנתה אצלי ל״מה עשית כילד כשהיה לך קשה?״.

והיא השתנתה, כי הבנתי שכמוני, רוב הילדים לא הרגישו שיש למי ללכת, ורוב הילדים לא דיברו עם אף אחד כשהיה להם קשה.

וכשאין למי ללכת ילדים צריכים לעשות כל מיני דברים כדי לא להרגיש כשקשה. אני אכלתי, וקראתי, ואז הפסקתי לאכול, ולמדתי, וזה נשמע כל כך ״רגיל״ וכל כך נורמטיבי.

כי ככה זה עם הטראומה של הלבד - היא טראומה כל כך שקופה וכל כך כואבת.

מי ישלח לטיפול ילד שהטראומה שלו שהוא נשאר לבד עם מה שקשה לו?

אף אחד, כי אף אחד לא יודע שקשה לו.

מי בא לעזרתה של אישה שהולכת לישון כל לילה בדיוק באותה תחושה שהיא לבד בהכל?

וזה לא כי לילדה הזו אין חברות, יש לה, וזה לא כי לאישה הזו אין חברות ואנשים סביבה, יש לה. אבל בתוך הבית, במקום בו היא אמורה להרגיש ביתיות, המקום בו היא בורחת אליו כשקשה לה - שם היא לבד.

והמשפט הזה של סו- שכמו מירקר ונירמל והסביר הכל - שינה את חיי.

מאז אני מסבירה לאנשים שאני פוגשת שאין דבר כזה ״אני לא עושה לה כלום ובכל זאת היא כועסת״. אם אתה משאיר אותה לבד - זו הטראומה שהיא נמצאת בתוכה כל יום, שעה, שעה בתוך הבית שלה. לכן היא כועסת.

היא מרגישה שאתה לא כתובת לכאב שלה, לעצב שלה.

אם היא יודעת שכשהיא תבוא ותגיד שקשה לה אתה תבטל אותה, תקטין אותה, תנפנף אותה או חמור יותר - תעשה ממנה הבעיה שממנה היא סובלת - היא בטראומה פעילה כל הזמן.

ואז יצאתי למלחמה - למלחמה בבידוד של אנשים.

אני נלחמת על אנשים שלא יישארו לבד. אני נלחמת שלא יישארו לבד כשקשה להם, שלא יישארו לבד כי זה מה שלימדו אותם לעשות והם לא יודעים אחרת (כמו שאני הייתי), שלא יישארו לבד כי מי שאיתם לא מבין שהוא משאיר אותם לבד.

זו טראומה המונית ושקופה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.

זה משאיר את מי שבתוכה סובל. זה משאיר אותנו מוגבלים ומנותקים ונכים. תאמינו לי, הייתי שם רוב חיי. אי אפשר לחיות לבד בתוך קשר ובאמת להרגיש עד הסוף ולהיות נוכח באופן מלא. כשאנחנו בתוך טראומה פעילה אנחנו בהישרדות. הישרדות היא תמיד חיים חלקיים.

כולנו יודעים להגיד שאנחנו בתוך טראומה פעילה השנה בגלל המלחמה, בגלל החטופים ובגלל המאבק בתוכנו.

מה שקורה כשהטראומות הללו כל כך קולניות, מוחצנות ופעילות, הוא שאנחנו שוכחים את ה״שקופים״ - את מי שחוזר הביתה כל ערב לבית שהוא המקום שבו הוא מרגיש הכי בודד בעולם.

וזו המלחמה שלנו, שלי ושל תומר. זו הסיבה שאני כותבת פה - כדי להגיד לכל מי שמרגיש ככה שאפשר אחרת, שיש אפשרות ליחד, שצריך להילחם בשביל היחד הזה, שמגיע לכם לקבל עזרה כדי להשיג יחד כזה, שמותר לבקש קירבה וקשר אמיתיים, כי אף אחד לא אמור להישאר לבד בעולם הזה.