מדעה לתודעה - סיום שנה.

זהו סיפור אישי שהתפתח לתהליך של חשבון נפש אישי/חברתי/ פוליטי וממנו לתהליך של ניקוי תודעתי וחזרה לשלום פנימי דרך קשר.

מאז שאני זוכרת את עצמי אני חיה במורכבות מגזרית. תמיד הייתי שונה באופן חלקי בערכי ובדעותיי מהמגזר שאליו השתייכתי לכאורה, וגם ממש לא שייכת למגזר אחר.

הזהות שגיבשתי במהלך השנים ביטאה את המורכבות הזו - הזהויות שלי מהותיות ולא מגזריות.

תמיד זיהיתי יופי ואמת במקום בו הייתי וגם מה שאני חשבתי לאזורי מוגבלות ועיוורון בדרכי החיים סביבי. ניסיתי לנווט את חיי על פי מצפן פנימי עם מובחנות חברתית מלאה אך גם עם תחושת קשר והערכה לעולם שאני חיה בו - ללא מאבק.

האנשים שאספתי סביבי במהלך השנים, אלו שאני בוטחת בהם, מעריכה אותם ומרגישה קרובה אליהם, הם אוסף מאוד הטרוגני של קצוות בחברה הישראלית. הנושא הפוליטי או הדתי אף פעם לא דובר בינינו. התרכזנו בנפש, בקשר, בלב וברגש - שם כולנו דומים.

לאחר השבעה באוקטובר קרו בחיי האישיים ובחיי החברה הישראלית כולה אסונות שגבו מחירים רבים, ביניהם גם הופרה חווית השלום והמורכבות הפנימית שלי.

מצאתי את עצמי בתוכי לרגעים בשיח פנימי מפצל, מפגים ומייחס - עולם פנימי שיש בו חלוקות ברורות וסימני קריאה, שמדבר במגזרים ומייחס ייחוסים שליליים לאנשים שדעתם אחרת משלי ובחירותיהם אחרות.

מתוך התודעה הזו הצטברו בתוכי זעם פוליטי ודחיה חברתית. לעיתים אף חשתי בתוכי שנאה וניכור. לא הצלחתי להקשיב לאנשים קרובים לי. כל מילה של אחרות הכעיסה אותי, הכאיבה לי ואיימה עלי.

נמנעתי משיח על המציאות הקשה עם מי שלא מסכים איתי, לא רציתי להתעמת, אבל הימנעות אף פעם לא מפחיתה את האיום הפנימי, אולי להפך.

על הכאב והפחד ממה שבאמת קורה במציאות החיצונית נוסף אובדן פנימי - אובדן איכות התודעה שלי.

החיים בתודעה של מאבק, כעס, איום פנימי, שנאה ופיצול מהווים סבל עצום בשבילי.

עמדה של דוואלואציה והשחרה של הצד השני הן תמיד גם שיקוף של אפלה שבתוכי.

אני לא מאמינה שהתודעה הזו היא מהות, היא אמת והיא טוב. (גם כשהתכנים צודקים)

אני מאמינה שבסופו של דבר מה שמכריע את איכות חיינו ומה שמעצב את הסביבה שלנו, הם לא התכנים שבהם התודעה עוסקת אלא איכות וניקיון התודעה והלב.

המחויבות לעצמי ולמי שאני רוצה להיות ניערו אותי שוב ושוב לעבודה פנימית של הפרת הפיצול ושל מעבר מחשיבה של דעה (מה אני חושבת, למה אני מתנגדת, מה הערכים שלי) לחשיבה על תודעה (איך אני חושבת, האם אני נוקטת בעמדה אלימה פנימית, צדקנית, יהירה, מזלזלת, מפגימה ומשחירה כלפי אחרים, מי אני רוצה להיות).

ההפרדה בין דעותיי השמאלניות הומניסטיות ובין תודעתי (שהיא בסיס הזהות המהותי שלי) הובילה אותי למסע של חשבון נפש לא מתפשר.

לא מתפשר, הכוונה, חשבון נפש פנימי שלא מצדיק את הדרדרות התודעה לתודעה מפצלת, שונאת ומנוכרת בנסיבות חיצוניות, קשות ככל שיהיו.

פגשתי את החלקים האלימים בתוכי כלפי דעות אחרות וציבורים אחרים, את הניכור שאני חשה בתוכי כלפיהם, את הלב האטום שלי לסבלם של מי שפועלים נגד דעתי וערכיי.

אני מזהה את המאפיינים הללו סביבי כל הזמן. אבל גם יודעת שאין לי שום דרך לשנות את החברה הישראלית. לעומת זאת, יש לי חובה פנימית לשנות חלקים פוגעניים וחשוכים בתוכי.

אני רואה את הציבור שאליו אני שייכת בערכיי (שמאל חילוני ליברלי הומניסטי) זועק את זעקתו על מה שקורה כבר כמעט שלוש שנים. אני רואה שהמצב רק מקצין ומחריף. המחאה והזעקה החוצה לא מביאות התעוררות, לא מקרבות שלום, לא מצילות חיים יקרים ולא מפסיקות את הזוועה.

אני מבינה שצריך לנסות משהו אחר.

אני יודעת שכך נראות מערכות (אישיות, משפחתיות וחברתיות) שהתקטבו והתפצלו - כולם הופכים להיות אלימים יותר, שונאים יותר ועיוורים יותר. כולם נפגעים יותר ויותר.

אני מוצאת את עצמי מחכה שרבני הימין ימחו על ההקצנה, על האלימות, על הדורסנות, על הגזענות ועל השנאה, שהם ״יעשו תשובה״. אני מבינה שאני מצפה מהם לעשות בדיוק את מה שאני לא עושה.

החלטתי לעשות מה שאני יודעת שעובד תמיד במערכות משפחתיות וזוגיות במצוקה - לקחת אחריות על החלק שלי בקיטוב, בפיצול ובניכור.

המלחמה בחוץ והמלחמה בפנים הן תוצאות של אסקלציה ארוכת שנים. באסקלציה יש איום תמידי, יש פגיעה הדדית רציפה ויש חוסר אמון. עם אלו ועם הגורמים להם צריך לעבוד, ועד שלא נעשה זאת הסבל רק יתעצם.

אני עושה את הצעד הזה בגלל שאני יודעת שלכל פרט במערכת יש חלק במה שקורה בה. אני עושה את הצעד הזה מתוך מחויבות פנימית לעצמי, לכלי שבו אני חיה - למיינד שלי, לתודעה שלי. אני עושה את הצעד הזה כי בכל פעם שאני מפנה זרקור פנימה אני מגלה עוד ועוד חלקי צל וניכור שלי שלא ראיתי ולא עשיתי איתם קשר.

המקצוע שלי הוא קשר אנושי. אני יודעת שבקשר אין אהבה ללא בטחון רגשי. בטחון אי אפשר להשיג עד שכל צד מוכן לראות בבירור את החלקים שלו שפוגעים ומסכנים את השני ולעשות איתם קשר. לכן מילים יפות על אהבת ישראל ועל אחדות העם לא יזיזו כלום. הצעד הראשון מתחיל מיצירת בטחון דרך לקיחת אחריות אמיתית על הפגיעה שפגעתי באחר בגופי, בדברי ובדרך שבה אני מבנה את דמותו בתודעה שלי. זו התנועה שאני עושה בימים אלו.

בחודשים האחרונים עסקתי בנושא של תהליכי תיקון בקשר. עסקתי בכוח של האשמה הבריאה ותנועת התיקון שבאה ממנה בקשר אנושי אישי. מתוך התרגול של התנועה הזו נולדה תנועת תשובה פנימית שעוסקת באשמה החברתית הפוליטית האישית שלי.

מתוך התנועה הזו נכתבו מילים של הכאה על חטא, של לקיחת אחריות על תפיסות על האחר שהזדהיתי איתן וחייתי בתוכן, של מוכנות לראות את חלקי בהסלמה וממילא להסכים להפסיק לצעוק החוצה על עוולות ולהסכים להסתכל פנימה על חלקי בהידרדרות של המערכת כולה למקום בו היא נמצאת היום.

הבנתי שכדי לחזור לעצמי ולראות אותי באמת אני צריכה להסכים להרגיש את האחר המאיים. לא רק לשמוע, אלא להסכים להרגיש ולהבין באמת תחושות של אנשים בצד השני של המפה הפוליטית כלפי מהלכים וכלפי עמדות שאני תמכתי בהן.

התנועה הזו הניעה מהלך של כתיבה וחשבון נפש. לא פרסמתי אותה. חששתי. חששתי מהתגובות, מהאלימות שברשת. חששתי שאאבד חברים ותומכים.

בשבועות האחרונים עשיתי את מה שתנועת התיקון שאני מלמדת דורשת - הלכתי אל מי שפגעתי בו בתודעתי והתנכרתי אליו בתוכי - אנשים שאני מכבדת בימין הדתי שדעותיהם הפוכות משלי ומאיימות על עולמי. נתתי להם לקרוא את הכתיבה שלי והזמנתי תגובה כנה. אחד מהם הרים את הכפפה ועשה את הצעד המקביל אל עולמו הפנימי והחברתי. מתוך התנועה הזו נולדה כתיבה הדדית אישית, חשופה ומאוד נוקבת של בירור, הכרה, התעוררות וניקוי פנימי שחלקים ממנה אולי נוציא לאור בהמשך.

בכתיבה הזו הרווחתי קודם כל חיבור מחודש אל עצמי, ללא שינוי בדעותיי, וחיבור עמוק יותר ואמיתי יותר בקשר עם האחר.

כמו תמיד, היציאה אל האחר והמראה מן הצד השני העמיקה את היכולת שלי לראות את מעגלי הצל והעיוורון הפנימיים שלי וניקתה עוד ועוד את המרחב הפנימי/תודעתי שלי.

נוכחתי שוב שכאשר אנחנו מסכימים להפנות זרקור פנימה ולראות את עצמנו הפחד יורד, והקשר שקודם היה בלתי אפשרי מתאפשר. ראיתי איך אני עוברת מחוויית חוסר אונים וייאוש לתחושת מסוגלות, משמעות ותקווה.

הצעד הזה הבהיר לי שהייתי תקועה בעמדה של קורבנות והאשמה שגרמה לי לסבל רב בתוכי, הרחיקה אותי מהצד השני ולא תרמה דבר למערכת.

ראיתי שמה שכל כך כמהתי לשמוע מהצד השני יכול להתאפשר ולהישמע רק בהינתן בטחון ואמת בקשר, וכמו תמיד נוכחתי שהציפייה שהשני ישתנה, יתעורר וייתן את הבטחון הזה, תוקעת את הקשר ואת החיים בבוץ סמיך. ההתעוררות צריכה לבוא מתוכי .

ראיתי שמה שאני חושבת על עצמי ועל ההיסטוריה של הקשר הוא תמיד צר ומוגבל בלי לשמוע מהצד השני מה הוא חושב עלי, מה הכאב שגרמתי לו וממה התעלמתי בדרך בלי משים.

ראיתי שוב שמי שרוצה קשר בטוח ומרחב בטוח צריך לקחת אחריות, להסתכן ולצעוד לעבר בטחון ולא לעבר מלחמה.

ראיתי שרק כשהמיינד מתנקה ונע לעבר דיוק והלב נפתח לתיקון – האהבה חוזרת.