שלושת מילות הקסם

תודה, בבקשה, סליחה

אני גדלתי על האתוס של שלושת מילות הקסם.

כשמישהו נתקע בי אני מבקשת סליחה - זה רפלקס.

בסוף שיחה אני אומרת תודה, גם אם לא קיבלתי כלום. כשמישהו נותן לי שירות, גרוע ככל שיהיה, אני מרגישה שמחובתי להגיד תודה.

השימוש במילים הללו הפך לחובה אנושית ללא קשר למציאות ובלי חיבור למה שמורגש בפנים. נראה לי שגדלתי על זה שכך מקבלים נקודות בגן עדן.

השילוב של החינוך האשכנזי לנימוסים יחד עם השאיפה היהודית למידות טובות הגיעו לשיא בימי התשובה והסליחה.

אבל עם דבר אחד אף פעם לא חייתי בשלום וזוהי בקשת הסליחה האוטומטית של עשרת ימי תשובה. חשוב לי להבהיר שאין לי שום דבר נגד תהליך התשובה היהודי. להפך, עוד רגע אני אסביר ש״תיקון״ התקשרותי הוא בעצם תהליך של תשובה.

אבל המנהג הספציפי של לבקש סליחה מכל מי שמכירים ופוגשים, כמו לפזר סליחה לחלל האוויר, הוא בעיני הדבר הכי רחוק ומנוגד בעולם לתהליך התשובה.

הלשון: ״סליחה אם פגעתי בך״ הפכה עבורי לסמל לניתוק ולחוסר כנות פנימית וחיצונית.

ולא בגלל שסליחה ותיקון הן תנועות לא חשובות בעיני, אלא בדיוק להפך. אני מאמינה שתהליכי תיקון וסליחה הם התהליכים העמוקים והתשתיתיים ביותר בקשר ובצמיחה אנושית.

אני באמת מאמינה שאין צמיחה ושינוי אמיתיים בלי תיקון בקשר, ואין אהבה במקום בו לא מתאפשר ריקוד של תיקון.

ה״סליחה אם פגעתי בך״ של ערב יום הכיפורים מסמנת בשבילי את כל מה שמקלקל תיקון. כשמפנימים את התנועה הזו לתוך קשר קרוב - זוגי, הורי או בין אחים וחברים קרובים - היא הופכת להיות עוד רגע מכאיב ופוגע בקשר.

קודם כל, כי המילה הקטנה הזו ״אם״ היא אם כל ההשטחות.

הרי אם אתה כנה עם עצמך - אתה יודע שפגעת, אתה יודע מה עשית שפגע.

אם עשית את העבודה הפנימית שלך - אתה יודע שזה משהו שאתה עושה לפעמים, אתה מכיר את הדפוס הזה שלך, אתה מכיר את החלק הזה שלך ואתה מחויב לנסות לעבוד עליו.

ה״אם״ הקטנה הזו היא סמל לערפול ולהשטחה של החלק הפוגע.

סליחה לא מבקשים. סליחה היא תוצאה טבעית בקשר של התהליך הפנימי של ההכרה ושל הריקוד שבוקע מתוך המוסיקה הפנימית של הערות הפנימית וההכרה בחטא.

כשאדם בא לתקן הוא לא בעמדת מבקש. אם הוא מבקש סליחה הוא מעצים את הפגיעה.

כי הפגיעה מהותה היא בלפספס את השני. בקשת סליחה היא שוב פספוס של האחר - היא ריכוז בעצמי ובצורך שלי להירגע או לדעת שסולחים לי.

לכולנו לא נעים להרגיש שפגענו, לא נעים להרגיש שמתרחקים מאיתנו ולא נעים להבין שכועסים עלינו. השאלה היא מה אנחנו עושים עם ה״לא נעים״ הזה.

האם אנחנו רוצים להעלים את ה״לא נעים״ או שאנחנו רוצים לגדול מה״לא נעים״ הזה?

בקשת סליחה היא רצון להעלים את הלא נעים שיש בקשר בגלל הפגיעה, ויש בה תביעה מהאחר להרגיש משהו, לתת משהו, להתנהג משהו.

אני מכנה את זה פגיעה משנית, משום שגם עכשיו אני במרכז, והפספוס של עולמו של האחר קורה שוב.

לעומת זאת, בתנועה של תיקון יש בהירות פנימית, לקיחת אחריות, מיקוד בצורך של האחר ברגע הזה, ומוכנות להרגיש רגשות לא נעימים בלי להרגיע אותם.

הלא נעים של רגע הפגיעה שפגענו באחר הוא לא נעים שחשוב להסכים להרגיש.

מתוך הלא נעים הזה אנחנו יכולים להתעורר למודעות עצמית יותר גבוהה, לראות בעצמנו חלק שלא ראינו, חלק צל שרק הפגיעה שלנו באחר יכולה להאיר אותו.

תיקון הוא תנועה שיכולה להתחיל רק מתוך רגע של מודעות עצמית מחודשת. הוא התוצאה שנובעת מתוך מחויבות לחיים בערות ולא באפלה. הוא מצריך כנות ואומץ.

ואז, מתוך ההתעוררות הזו, נובעת באופן טבעי התנועה אל הקשר, ופתיחת הלב לכאבו של האחר.

מהתנועה הזו מרוויחים שלושה: האדם שמתעורר ומשתנה בזכות המוכנות לראות את עצמו על כל חלקיו, השני שזוכה להכרה, לבטחון ולתחושה שהוא משמעותי לשני באמת, והקשר שמעמיק והופך למרחב בטוח של ריפוי וצמיחה משותפת.