אפשר ללמוד אהבה

כמה פעמים הרגשתם ייאוש בקשר הזוגי שלכם?

רוב האנשים מרגישים טונות של ייאוש בזוגיות, בעיקר ייאוש.

מצד אחד הייאוש הזה הוא חוויה נוראית, אבל מצד שני הוא גם מגן עליהם מלהרגיש חוסר אונים או מלנסות ולהיכשל שוב.

כשאני פוגשת זוג מיואש הייאוש שלהם אף פעם לא מלחיץ אותי, כי ייאוש הוא כמעט תמיד נקודת הפתיחה של המסע המופלא של טיפול זוגי.

אני יודעת שהם מיואשים כי אין להם מושג מה הם צריכים לעשות כדי לייצר שינוי.

מתחת לייאוש יש חוסר אונים עצום שנובע מזה שהם נכנסו לזירה הכי טעונה והכי חשובה בחיים האנושיים עם אפס הכנה ואפס ידע.

זה כל כך מובן והגיוני שאתם מיואשים בתוך קשר זוגי כי לצפות ממישהו לדעת לעשות קשר זוגי זה כמו לתת לילד בן 17 שאף פעם לא למד מתמטיקה להיכנס עכשיו לכיתה של 5 יחידות ולהגיד לו להשתלב ספונטנית.

לא משנה כמה הוא רוצה להצליח, כמה זה חשוב לו וכמה יש לו פוטנציאל, לא משנה כמה הוא מתאמץ ויושב מול התרגילים - זה פשוט מסובך מידי כשלא מכירים את החוקים.

הוא מוצף בתחושה של חוסר אונים ובתחושת כשלון מתמדת עד שהייאוש משתלט.

זה אותו דבר בדיוק בזוגיות. זה כל כך חשוב לנו, אנחנו כל כך מתאמצים, אנחנו משקיעים עשרות אלפי שקלים כדי לחגוג את זה, אבל אין לנו מושג איך לעשות את הדרך לזוגיות יציבה ואוהבת.

העובדה שלא מלמדים את זה יוצרת אשליה שזה אמור להיות ספונטני, שזה בא טבעי, ושזה עובד לכולם, וזה רק מחמיר את תחושת הכשלון ואת חוסר האונים.

ואז כדי למצוא את הדרך אנשים מחפשים כל מיני עצות, ומוצאים הסברים על הבדלים בין גברים לנשים או על דפוסי התקשרות, אבל בתכלס זה לא גורם להם להצליח לעשות משהו אחר ולהרגיש אחרת בקשר הזוגי שלהם.

כשקשה בקשר ולא מצליחים אז זה ממש טבעי שעולים ספקות על הרצון ועל היכולת ועל הבחירה – אולי לא בחרתי נכון? אולי אנחנו לא מתאימים? אולי יום אחד תבוא מישהי אחרת שאיתה זה יהיה יותר קל, כמו מתמטיקה 3 יחידות? ואולי אני בכלל לא בנוי לדבר הזה ואני צריך לבחור מסלול בגרות ללא זוגיות?

אז על מיניות כבר כן מדברים קצת בבית ספר, ואפילו חינוך תעבורתי נכנס - וזה מדהים.

אבל על קשר – זה לא.

כשפגשתי את סו ג׳ונסון, המורה שלי לזוגיות ואהבה, היא אמרה בביטחון ובבהירות משפט שהיכה בי – We have a map. יש לנו מפה לאהבה. יש מפה לקשר. יש דרך שאפשר ללמוד אותה, ולדרך הזו יש חוקים והגיון עקביים.

האמירה של סו הציבה בפני אתגר, והידיעה שהבעיה שלי היא לא אישית, שיש פה צורך חברתי אוניברסלי העניקה לי מוטיבציה לצלול אל המפה ההתקשרותית לעומקה.

בשנים האחרונות סימנתי במפה הזו כל אבן ולמדתי להכיר בה כל שביל. היא הפכה למגרש הביתי שלי ויצאתי מחוסר אונים לתקווה ולתחושת מסוגלות.

והידע הזה, שהוא כל כך קריטי הוא לא משהו שאפשר ללמוד בשעה של שיחה עם מישהו, ולא לומדים אותו מהסרטים. הוא מורכב ודורש שפת קוד ספיציפית ועבודה פנימית ומוכנות לראות את עצמנו, ולהבין את מפת הקשר שלנו ולעשות דרך.

כל כך הרבה פעמים אומרים לי: אולי זה לא אמור להיות כל כך קשה, למה זה לא יכול להיות קל ופשוט? השאלה הזו היא פרי של עולם תרבותי שמציג את הדבר הכי חשוב בחיים כמשהו שאמור להצליח בלי למידה, בלי הבנה, בלי דרך ובלי מאמץ. זה הזוי. אנחנו לא חושבים ככה בשום תחום אחר.

אהבה היא כל כך יותר קריטית ואקוטית לחיינו מכסף ובשביל לעשות כסף אנחנו לומדים שני תארים באוניברסיטה ועובדים 10 שעות ביממה 50 שנה ובשביל אהבה אנחנו לא מוכנים ללמוד אפילו שנה ולהשקיע שעה ביום?!

זה לא יאומן כמה אנשים מוכנים להתאמץ בשביל כל כך הרבה דברים, אבל בשביל הדבר הכי חשוב בחיים רוב האנשים לא מוכנים לעצור את המירוץ, ללמוד, לשלם כסף ולהפנות את כל תשומת הלב. מה זה אומר על החברה שלנו? מה זה אומר על הערכים עליהם אנחנו מחנכים את הילדים שלנו?

הילדים שלי עכשיו בגיל הזה שהם בונים אהבה, עושים קשר זוגי וחושבים על עתיד.

אין לי ספק על היכולות המקצועיות, הלימודיות והאנושיות שלהם. אין לי שום ספק שהם מוכנים לחיים ושהם יצטיינו בכל מה שהם יעשו. אבל כל לילה אני מתפללת שגידלתי אותם לעולם שונה מזה שאני גדלתי בו - עולם שבו יש ידע עמוק ובעל ערך על קשר, עולם שבו קשר הוא לא מובן מאליו, עולם שבו מבינים שקשר הוא הזירה המשמעותית ביותר בחיים והאמינה ביותר לצמיחה והתפתחות,

עולם שבו ברור שמאחורי כל תמונה של זוג מאושר או משפחה מאושרת מסתתרות אינסוף שעות של עמל רגשי והשקעה שלא באים בספונטניות אלא בידע שאפשר לרכוש ונותן לנו כיוון ודרך להתמצא בג׳ונגל המופלא והמפחיד של אהבה.