העולם משתנה לטובה - אנשים יותר מחוברים לרגשות שלהם מאי פעם.

אין דבר יותר מפחיד מלומר ״טעיתי״ או ״פגעתי בך״ ואז לנשום, להסתכל בעיניים של השני,

להישאר עם לב פתוח ולהרגיש את כל מה שקורה שם.

להרגיש את האימה, הבושה והאשמה שלנו ואת הכאב של השני, או הכעס שלו.

ולא לעשות כלום כדי לרדת במחלף ולהרגיש פחות מזה.

להישאר בלי להצטדק, בלי להתגונן, בלי להאשים בחזרה, בלי להתנתק, בלי להקטין...

זה כמעט לא קיים.

העולם משתנה לטובה - אנשים יותר מחוברים לרגשות שלהם מאי פעם.

יותר אנשים אומרים ״נפגעתי״, ״קשה לי״, ״עצוב לי״, ויותר אנשים מצליחים להגיד: ״אני צריך עזרה״. יש פחות הכחשה ויותר הכרה.

זה מהפך קריטי. אנשים יותר מחוברים לקושי שלהם, לשבר שלהם ולרגשות הפגיעים שלהם. בלי המהפך הזה נמשיך להידרדר לאלימות, להתמכרויות, למיסוך ודכאון.

אבל כדי שנוכל להתחבר גם לאחר, כדי שנרגיש בית, כדי לא להישאר לבד באמת, האנושות צריכה לעשות עוד היפוך אחד - סלטה כפולה ממש!! - להסכים להרגיש אשמה.

פעם לפני הרבה שנים בקליניקה שלי אישה אחת שפגעה מאוד באיש שלה אמרה לו: אני מבינה ממש למה קשה לך לסלוח לי, אם אתה היית עושה לי מה שעשיתי לך הייתי מגלגלת אותך מכל המדרגות. הרגע הזה היה השער לסליחה ולתיקון ביניהם.

אני לא אשכח את האישה הזו. היא לימדה אותי שיעור ענק על אומץ, יושרה ואחריות.

במשפט הזה התחיל תהליך תיקון שהציל את המשפחה שלה.

היכולת להכיר בפגיעה באמת ולהסכים להרגיש את האימפקט שלה על האחר היא היכולת הגבוהה ביותר בקשר.

כי אשמה זה כוח מרפא, חרטה זה כוח מרפא וסליחה זו תנועה מרפאת ונותנת תחושת בטחון ששום תנועה אחרת לא מעניקה.

ומה שתהליכי תיקון וסליחה עמוקים עושים לקשרים שלנו שום חופשה לחו״ל או מתנה גרנדיוזית או סדנה על זוגיות לא יעשו.

החלטתי להקדיש את חודש אלול השנה לכתיבה על אשמה בריאה ותיקון בקשר.

כי אני יודעת מבשרי ששם עובר קו פרשת המים בין קשר בטוח ואוהב לבין קשר מפורק ורחוק.

אנחנו לומדים כל כך הרבה דברים רוחניים ורגשיים אבל את זה לא מלמדים אותנו.

לא מלמדים אותנו איך לתקן באמת. לא מלמדים זוגות את צעדי הריקוד של התיקון.

וזה ריקוד מורכב שאף אחד לא אמור לדעת לעשות לבד.

ללמוד לעשות תיקון אמיתי בקשר זו אקרובטיקה רגשית בדרגה הגבוהה ביותר - זה מפחיד בטירוף ואפשר להיפצע בדרך.

הרבה פעמים, גם כשאנחנו מנסים, זה נתקע לנו בגרון, או שזה יוצא עקום. בדיוק כמו לנסות לעשות סלטה, אבל מרוב פחד אנחנו שולחים את היד לבלום את הנפילה ואז הכל מתחרבש לנו.

אז זה מפחיד וקשה, אבל לוותר על תיקון אמיתי זה להסכים שהחיים שלנו יהיו מנוהלים על ידי הפחדים שלנו, ואם לא לומדים את זה, זה רק הולך ומידרדר.

אם לא רוקדים ריקוד של תיקון רוקדים ריקוד אינסופי של מלחמה.

אז נכון - זה מפחיד, זה מסוכן, זה מורכב, צריך ללמוד את זה, להתאמן ולטעות בדרך. אבל זו הבנה ומיומנות כל כך מעצימה, מגדלת ומחזקת - קודם כל את עצמי מבפנים, ואז גם את הקשר ואת האחר שאיתי.

ואז כשמצליחים באמת לעשות את זה בצורה טובה, זה כמו להעז לעשות בפעם הראשונה תרגיל נורא מפחיד שהתאמנו עליו המון זמן - וליפול פעם ראשונה על הרגליים. זה מתגמל בטירוף, זו תחושת הצלחה עצומה, וזה גם נעשה קל מפעם לפעם.