אמון

״חושך כבד לא רואים אופק

חושך סמיך אי אפשר לזוז

האם תאהבי אותי?

האם יש מה לאהוב בי?״ (אביתר בנאי, ״תמיד לפני הגשם״)

יש לי סיפור עם אמון, לא במובן של חשדנות או ספקות. אלא הרגעים הסמיכים האלה, שאני מאבדת אמון, בי, בטוב שלי, בטוב שלנו, בבטוח, באמת של מה שאני עושה, במישהו שאני אוהבת, במישהו שאצלי בטיפול...

כשאני מאבדת אמון בי אני שוקעת לחשכה.

כשאני מאבדת אמון במי שאיתי, זה מרגיש כאילו אני לא אוהבת. פוגע. מפחיד.

אבל באמת באמת לאבד אמון זה כמו לאבד חלק מעצמי,

החלק המואר, שיודע ומכיר את הדרך, שיודע מי אני ומי הוא

החלק שיודע שמה שקורה עכשיו קרה בעבר וזו אפיזודה שתעבור,

שזה חלק מהמסע הזה שלנו ומהפצע שלי

החלק הלא מאמין הזה מספר לי מתוך הפצע שלי, שכשקשה וחשוך זה סוף.

עם אובדן האמון יש גם ניתוק רגשי

אני לא מרגישה. לא כאב, לא אהבה, לא פחד. אני באפלה, וריק שם.

אני יודעת למלא את זה בעשיה ובתפקוד

״הכי מבהיל כשממשיכים כרגיל״

אבל אני רחוקה. רחוקה ממני ומהאחר.

מרגישה כמו האבן הזו מהקליפ של השיר

ואז, כשאני מאבדת אמון,

״נקודה של אור בלב של אבן״

אני צריכה שמישהו יאמין בשבילי, יאמין בנו, יאמין באהבה, יאמין בי, שאני אחזור, יאמין שמה שקורה עכשיו זה לא האמת, אלא ניתוק מהאמת.

״תאמיני בי, תראי בי את הטוב

אין בי כלום, רק לאהוב״

זאת אל אמונה, אפריורית, לא מבוססת, פאסיבית

האמון הזה יכול לבוא רק ממי שמכיר בי הכל ומקרוב

האמון הזה דורש מהמישהו הזה להחזיק בשבילי מה שנעלם לי

הוא דורש ממנו ״אהבה אקטיבית״

והמון סבלנות

לאט לאט האפלה מתפזרת ואני חוזרת.

עם כל החכמה והיופי והאור שנמצאים שם מאחורי האפלה הסמיכה.

כל אחד מאיתנו צריך מישהו שמאמין בו ככה.

כל ילד, כל איש ואישה בתקופות היבשות שלנו, לפני שבא הגשם.

״תראי , תראי בי את האין

תראי בי מה שיש

תראי בי אינסוף״

(לינק לקליפי המדהים של השיר: https://www.youtube.com/watch?v=22W9v3EIdAs)