דיוק

השנה הזו דייקה אותי, העמיקה אותי, קילפה שכבות, צחצחה מה שדהה והשליכה הרבה מיותר.

משהו בזה שיש לי ילד ב״אני לא יודעת איפה״, ושיש אימהות שכבר שנה הילדים שלהם ״רק אלוהים יודע איפה״ לקח אותי ממרחב של חרדה למרחב של אהבה.

אני שונאת חדשות ולא מסוגלת הפגנות אבל אני מוצאת את עצמי אחת לשבוע שומעת את עינב, ה..אמא המופלאה הזו והיא כמו מראה למה שקרה לי בדיוק.

אני שומעת אותה מדברת עם חברי הממשלה. לא שרה שירים, לא קוראת סיפורים, פשוט מדברת חד ונקי.

השבוע תומר ראה שהקשבתי לה והיה מופתע. זה ממש לא אופייני לי לראות סרטונים. אמרתי לו: אני מקשיבה לה כי יש בה משהו שהוא מעבר לסיפור המקומי של הבנים החטופים, אין לה גרם אחד של שיט לאישה הזו.

(סליחה על המילה, הייתי נאמנה למקור)

וזה לא קשור רק למלחמה. זה קשור למהלך של שנים שהמלחמה האיצה בתוכי ואולי זה גם הגיל.

הורדתי כל מה שמפריד בין הלב שלי לביני, ואני מנסה להוריד כל מה שמפריד בין הלב שלי לבין מי שאני אוהבת.

וזה לא תמיד מצליח, כי יש שם פחדים והרגלים וניתוקים, אבל כשזה לא מצליח אני מרגישה את הפספוס והכאב שורף.

אני רוצה ללכת חשופה בעולמי, בלי גרם אחד של שיט, גם אם לשיט הזה יש מילים יפות ומנגינה קדושה ואווירה נהדרת ורעיון חכם.

אני לא רוצה לכתוב הקדשות עם מילים גבוהות, אני לא רוצה להקריא שיר במקום להגיד ״אני אוהבת״, אני לא רוצה לקנות חולצה במקום לחבק חזק ושוב פעם. (למרות שלמען הכנות גם קניתי השבוע מלא חולצות לילדים בכל המידות)

אני לא רוצה לשאול ״מתי נפגשים?״ במקום להגיד ״אני ממש מתגעגעת״.

אני לא רוצה לשאול ״אז מתי אתם יוצאים (מלבנון)?״ במקום לבקש פשוט ״כשאתה יוצא, תן סימן חיים, אני ממש מחכה״.

אני כבר לא רוצה שאנשים שסביבי ידעו מה אני חושבת. אני רוצה שהם ירגישו כמה אני אוהבת.

כל הרחקה, כל הסמלה, כל המרה - כולן מכאיבות לי, כמו חטא.

החטאה למדוייק שבליבי.

זה קרה לי גם עם אוכל. מה שטרי ופשוט אני אוכלת. מה שמורכב מידי או מחומם פעם שניה- לא בא לי.

אני מדברת רק מה שחי בי, מלמדת רק מה שטרי (סליחה לכל התלמידים שלפעמים לא עומדים בקצב), לא ממחזרת רעיונות ישנים ולא מחפשת רגשות במקרר.

יחד עם הדיוק הזה, נוצרה גם בהירות לגבי מה חשוב ומה פחות.

האהובים שלי חשובים, תמיד, לפני הכל. גם אם הם מפריעים לשיעור, גם אם הם מלכלכים את הבית, גם אם הם מתקשרים באמצע הלילה כשלמחרת יש לי יום עמוס.

כל השאר... פחות.

בשבוע שעבר אמרתי לתלמידים שלי: ״פעם הייתי אינטליגנטית, אבל עברתי גמילה מתרבות״. במשך 40 שנה הקפתי את עצמי במילים, רעיונות, טקסטים ודרשות. התנוונו לי השרירים של הפשטות של הלב.

במקום מוזיאונים, ערבי לימוד ותיאטרון אני קמה כל בוקר לזריחה ומטיילת עם תומר שעות בטבע מקשיבה רק לו והוא לי ומסתכלים על עשב ועצים ושמיים.

אפילו בעולם המקצועי, למדתי 3 תארים ומלא תכניות לימודים. ועכשיו אני לא לומדת כלום. מקשיבה למטופלים שלי שמלמדים אותי מה עוזר להם, ומלמדת אחרים. מקשיבה ללב שלי שלומד לעשות אהבה ומלמדת אחרים.

המלחמה הזו וכל מה שהיא הביאה איתה ניערו את השכבות של הרעיונות, האידיאולוגיות והחשבונות של השנים והשאירו רק דאגה ואהבה. רק מילים ממש פשוטות וגוף ממש קרוב.

זה חשוף ומפחיד. ומלא דברים שפעם עבדו לי כבר לא עובדים, ומלא דיבורים כבר לא מעניינים, וקשרים מסוימים פשוט מתנתקים ואחרים ממש מתקרבים ומתקלפים. אבל ככל שאני מסכימה להתמסר לתנועה הזו אני מגלה שרק במקום הפשוט והחשוף הזה יש אותי ורק במקום הפשוט והחשוף הזה יש לי אהבה.