אהבה ואומץ

אתמול בשיעור בקורס הטראומה דיברתי על איכויות של אהבה.

ואחת השאלות שחזרה בהרבה צורות היא שגם כשאנחנו יודעים להעניק את האיכויות של האהבה האלה להרבה אנשים סביבנו, דווקא לבני הזוג שלנו ולפעמים לאחד הילדים שלנו קשה לנו להעניק אותן כי אנחנו מאוימים. או במילים אחרות - למה קשה להיות אדם אוהב דווקא עם מי שהכי קרוב?

ועניתי שלהגיד את זה זהו כבר צעד ראשון שדורש אומץ.

כי להגיד למישהו קרוב: אני יודעת שמגיעה לך אהבה, אותה אהבה שכל כך קל לי לתת לכולם - עם פרגון והתפעלות ועיניים נוצצות. ואני לא מעניקה לך אותה כי אני מאוימת וזה עצוב לי. זה כבר יותר רך ויותר אמיתי מלא להגיד את זה ולא לתת אהבה.

ואז במהלך היום, חשבתי על כל הצעדים האלה של אומץ שצריך באהבה.

כי הצעד הבא זה להגיד שאני מאוימת כי נפגעתי באהבה, וכי ננטשתי כשאהבתי והייתי תלויה. זו הטראומה ההתקשרותית.

לפעמים אנחנו אומרים לבני הזוג שלנו: אני פוחדת לכן אני סגורה. אני לא נותן אהבה כי אני מכווץ. אבל מתחת לפני השטח זה לא גילוי לב אלא האשמה.

זו האשמה שאני פוחדת בגללו, שאני סגורה בגללו, שאני לא בטוחה כי את מסוכן, שאני לא מעניקה אהבה וחום כי הוא פגע. האשמה היא צעד של פחד.

אבל אהבה עושים רק עם אומץ.

ואומץ זה מצרך נדיר וקשה להשגה. לכן כולנו נלחמים כל הזמן.

אומץ זה להגיד: אני פוחדת לאהוב, בלי גבול, בלי תנאים, בלי מבחנים - אהבת חינם.

ואומץ זה להגיד: זה שאני נסגרת זה לא בגללך. גם אם לא היית בדיוק כמו שאני צריכה, כרגע יש לי בחירה מה לעשות. אני מפחדת והפחד מנהל אותי בדרך שלו, אז אני נסגרת ומתרחקת.

אני רוצה ללמוד לבחור משהו אחר. אני רואה שאתה סובל בגלל שהפחד שלי מנהל אותי.

אומץ זה לבחור להפסיק להגיד: אני כועסת בגלל מה שאתה עשית.

כי יש לי בחירה אם לכעוס או לבוא ברכות. יש לי בחירה אם להאשים אותך בכעס שלי.

וזה אמיץ להודות שיש לי נטיה לכעוס או להאשים או להתרחק ולהיסגר כשאני פגיעה.

וזה אמיץ להודות שזה פה הרבה לפני שנכנסת לחיי.

וזה אמיץ להפסיק להגיד שאני ככה בגללך...

והכי אמיץ, וזה צעד ענק ממש, זה להסתכל כמה אני פוגעת בך כשאני כועסת בגלל שנפגעתי, וכמה אני פוגעת בך כשאני מקפידה להגיד שהכעס שלי צודק.

לראות ולהגיד כמה אני פוגעת בך שאני סגורה כבר שנים ולא מעניקה לך חום ואהבה בגלל שפגיע ומפחיד לי באהבה.

כולנו פוחדים באהבה, כי נפגענו באהבה.

השאלה היא תמיד האם הפחד הופך אותנו יותר רכים? האם הוא מאפשר לנו לראות גם את הפחד של האחר? האם הוא מאפשר לנו לראות שאנחנו לא רק מפחדים אלא גם מפחידים?

אהבה דורשת אומץ.

את זה אני יודעת כי אני מכירה את זה בגופי. לפעמים כשאני פוחדת הפחד מנצח ולפעמים מנצחת האהבה.

את זה אני יודעת כי אני פוגשת כל יום בני זוג מיוחדים שעוברים מחיים של סיוט לחיים של אהבה בזכות האומץ שלהם.

האומץ להסתכל פנימה ולא החוצה, האומץ להכיר בזה שכשהפחד שלי מומר לכוח ולצדק הוא פוגע באחר. שכאשר חוסר האונים שלי הופך לכעס הוא שורף את האהבה שבתוכי.

ולא משנה אם אני תוקפת או מתרחקת - זה מפחיד את השני נורא.

אהבה דורשת אומץ. אומץ הוא לא ההפך מפחד. אומץ מגיע רק במקום בו יש פחד.

זה לא אומץ לעשות מה שלא מפחיד אותנו. (לקפוץ באנג׳י כשאין לי פחד גבהים)

ומכיוון שכולנו פוחדים באהבה, הכי אמיץ בעולם זה לפחד ולהישאר אוהבים ורכים.

הכי בעולם אני מתפללת בשביל עצמי ובשביל כולם על האומץ להעיז לאהוב. לאהוב עם כל הלב, את מי שהכי קרוב והכי מפחיד לאהוב... כי אהבה זה לא משהו שהאחר צריך להרוויח. אהבה זה משהו שבוחרים לתת בחינם, למרות הפחד. וכשנותנים אהבה בחינם, הפחד לאט לאט נרגע.

זה ריפוי טראומה - לאהוב מתוך ולמרות הפחד, וללמד את הגוף שמותר ובטוח לאהוב.