״אולי עדיף שתפרדו״

״אולי עדיף שתפרדו״

ראיתם פעם זוג בשיא של מריבה נוראית?

אתם מכירים את החוויה הזו של זעם נוראי וייאוש עמוק וידיעה שהבן אדם הזה אף פעם לא יהיה בטוח בשבילי?!

הרגעים האלו שבהם כל אחד מאשים את השני בדברים איומים, חושב על השני מחשבות רעות ולגמרי לא מאמין בקשר הם רגעים קשוחים מאוד בחיים של כל זוג. ככל שיש יותר כאלה- יש פחות אמון בקשר ויותר ניתוק ופחות אהבה וחברות.

אלו הרגעים שגורמים לפעמים למטפלים להציע לזוגות להיפרד או לפחות לקחת הפסקה. כשהם קורים שוב ושוב בקליניקה ובבית, המטפלים הזוגיים נבהלים ונדבקים בייאוש של בני הזוג מהקשר. זה רגע שבו מודבקות אמירות ואבחנות קשות שנחקקות בזכרון לכל החיים: הוא נרקסיסט סמוי, הוא אוטיסט, היא ממש הפרעת אישיות, הוא פסיכופת.

לעיתים האבחנות מודבקות לקשר: זה קשר אלים, זה קשר חולה, זו ברית מעוותת או מתעללת... וכו׳ וכו׳

הרבה זוגות שבאים אלי לקליניקה כבר סוחבים על גבם את הייאוש ואת חוסר האונים של המטפלים הקודמים שלחשו לשניהם או לאחד מהם באוזן שהמצב חסר תקנה.

מול הזוגות האלה וברגעים האלה העוגן היחיד שמחזיק את הספינה של הקשר ואת האמון שלי באנשים הוא העמדה ההתקשרותית הבלתי מתפשרת שלי.

הבנה התקשרותית מספרת לי שאנשים מתנהגים ככה ומדברים ככה אחד לשניה כשהם ממש ממש פוחדים. לא פחד מג׳וקים או פחד קהל או פחד גבהים. אלא פחד מוות מורגש וממשי!!

להיות בעמדה התקשרותית זה להבין שברובד הכי עמוק של הקיום האנושי נמצאת תלות. אפשר להתעלם ממנה, להתכחש אליה, לעקוף אותה, אבל היא שם. כל תינוק תלוי בהורים שלו כדי לשרוד. בבגרות יש לעיתים אפיזודה קצרה של חיים עצמאיים של רווקות, ואז אנחנו מתאהבים. בבסיס של מערכת העצבים שלנו יש דחף חזק וכמיהה לקשר קרוב. ברגע שאנחנו לבד מופעלת בתוכנו מערכת החיפוש שסורקת את הסביבה בחיפוש אחר בת או בן זוג פוטנציאלי. אנחנו רוצים לעבור מלבד לביחד, אבל לרוב מכחישים או לא מודעים לזה שאנחנו חוזרים לתוך יחסי תלות (וכמה שהמילה הזו מפחידה!!!). גם אם היינו ממש סבבה לבד - ברצוננו או שלא ברצוננו אנחנו נכנסים שוב לקשר של תלות.

כי באהבה- (ממש כמו בלידה) אנחנו תלויים זה בזו, הישרדותית. ובאהבה, כמו בלידה, מופיע הפחד ההישרדותי לאבד את מי שאנחנו תלויים בו.

להיות לבד מחוץ לקשר זה כמו לטפס על צוק בזהירות ולדעת שאנחנו ברשות עצמנו, להסכים להתמסר לאהבה זה לרדת מצוק כשאנחנו קשורים בחבל למישהו אחר.

אז הדבר הראשון בהבנה ההתקשרותית הוא הידיעה שבני הזוג פוחדים פחד מוות.

והדבר השני הוא ההבנה העמוקה ממה מורכב פחד התקשרותי.

לפחד התקשרותי יש תמיד 2 צדדים:

1. אובדן הקירבה – עד כמה אני חשובה לך? כמה אתה אוהב אותי? כמה איכפת לך? האם אתה זקוק לי כמו שאני זקוקה לך? האם אני מספיק חשובה לך כך שאני יכולה לסמוך שאתה מחזיק את החבל חזק ולא תשמוט אותו?

2. אובדן הבטחון- האם תשמרי עלי? האם תקבלי אותי כמו שאני? האם לא תפגעי בי כך שאצטרך להגן על עצמי מפניך? (בכעס שלך, במילים כואבות, בגינוי, בביקורת).

בואו נחשוב על ילדים:

הצורך בבטחון עומד מול ההורה שכעסו מבהיל, שמילותיו פוגעות, שכינויו משפילים, שגינויו מיאש ומקטין. ההורה המתעלל והפוגע.

הצורך בקירבה עומד מול ההורה הנוטש, הלא איכפתי, המזניח, העסוק בעצמו ובבעיותיו ולא מושקע בילד.

בפסיכולוגיה של הילד אנחנו מדברים על 2 סוגי פגיעה בקשר: פגיעה/התעללות ונטישה/הזנחה.

אצל כולנו, מעצם היותנו אנושיים, כשנשלל הבטחון או כשנקטעת הקירבה, זה כמו מישהו שתלוי בחבל סנפלינג שנופל מגובה נפילה שעלולה להביא למותו. הוא נלחם בכל הכוח! אולי מי שאמור להחזיק בו ישמע ויבוא ויתפוס אותו רגע לפני שהוא מגיע לקרקע.

אלו הרגעים בהם המלחמה היא על החיים וכשהיא נכשלת מגיע ייאוש עמוק מהקשר.

זהו ייאוש כואב וסמיך שתמיד יש בו אובדן עצום וגם תחושת כשלון ואשמה.

כל מי שהיה בקשר זוגי מכיר את הרגעים הללו, רגעי הקצה של הקשר.

לפעמים אנשים אומרים לי בקליניקה: אבל מה שהיא עושה זה יותר גרוע או מה שאני מבקשת זה יותר בסיסי. זה אף פעם לא נכון!! אתם יושבים אחד לשניה על פחד המוות. אתה מפעיל אצלה את הפחד מאובדן הבטחון ואת מפעילה אצלו את הפחד מאובדן הקירבה. בהתקשרות שני הפחדים הללו הישרדותיים ואיומים באותה מידה, וכשהם מופעלים כל מה שאנחנו עושים כדי להגן על עצמנו הגיוני. כי ברגעים האלה אתם בסך הכל שני ילדים ממש מבוהלים.

אם בני הזוג מסכימים לראות בכל ריב כזה מקום בו מישהו נעזב ונשמט או מקום בו מישהו הותקף ונפגע עמוקות הם מתחילים להיות בקשר עם הפחד המצמית שיש בזוגיות.

לא עם דעות, לא עם ויכוח על מה באמת קרה, לא עם טענות על מי אשם ומי יותר בסדר.

העמדה ההתקשרותית הרדיקלית שלי מאפשרת לי להבין תמיד איך כשפחד מוות מופעל אנשים עושים מה שהם עושים כדי לא להרגיש אותו.

ההבנה הזו נותנת לי המון כח ותקווה, ומאפשרת לי לא ליפול לתוך בור הייאוש יחד עם בני הזוג, אלא להיפך - היא מסבירה שמה שקורה פה זה הדבר הכי הגיוני בעולם. ככה זה בקשר. זה האימפקט של תלות. זה לא אומר שהקשר לא אמור להתקיים אלא להיפך.

ואז אני יכולה להתחיל לעבוד על ריפוי.

כי ריפוי מתחיל במקום בו שניים מסכימים לראות ששניהם כואבים ופוחדים נורא.

ריפוי מתחיל במקום שבו הם מבינים כמה כל מה שהם עושים זה כדי להתרחק מהפחד הזה. כשהם מבינים ומרגישים כמה הם משפיעים זה על זו וכמה הם זקוקים זה לזו.

הריפוי מתרחש במקום שבו הם מבינים שרק כשהם מרגישים את הפחד ונמצאים בו ביחד אז יש סיכוי שמי שנמצא איתם ישמע ויזרוק חבל.ת יד לאנשים האלה ושואלת את עצמי: טלי, מה את רוצה להרגיש עכשיו? ... ונרגעת.