איך למדו אתכם לגדול? או איך כל אחד מקבל את בן/ת הזוג שהוא מגדל

אלו חלקים שלכם הם החלקים המגדלים אתכם? דוחפים אתכם קדימה? מביאים אתכם לשינוי ולצמיחה.

כמעט כל יום אני פוגשת אנשים שמאמינים שמי שמצמיח אותם אלו החלקים הביקורתיים, פרפקציוניסטים , תחרותיים או תובעניים שלהם.

החלקים שאומרים להם: זה לא מספיק, אפשר יותר, לא כדאי להירגע.

החלקים שמאיימים עליהם: אם תרגע - תבזבז את החיים. אם תתרווח ותתפעל ממה שיש לך ומאיפה שאתה - לא תגיע לשום מקום. אם תהנה - תשמין או תבזבז את הכסף שלך ועוד ועוד...

החלקים הללו הם פרי של ״הורות שמגדלת מהחסר״ - כך אני מכנה את זה בהתקשרותית.

״קיבלת ציון 90, למה לא 100? הרי את יכולה״.

״רצת עד שהתעייפת? אז עוד קצת! כי רק ככה מתחזקים״

״התיישבת באמצע היום? ״את לא תספיקי לסיים״

לגדל דרך מה שעדיין לא זו דרך הדרבון הכי נפוצה שיש.

בהתקשרות מגדלים הפוך!

ההנחה ההתקשרותית היא שגדילה מעבר לגבולות של הרגע היא לא בחירה אלא מהלך של הטבע. הטבע לא צריך הפעלה או דחיפה. האדם יכול להפריע לטבע או לאפשר אותו.

ואיך מפריעים לטבע?

אם ילד עושה צעד ראשון במשהו שקשה לו והוא חוטף ביקורת, דחיה, לא מספיק, לעג או חוסר אמון שהוא יתמיד או ישתפר עוד - הטבע שלו להמשך גדילה נחסם באותו רגע. כמו גל אבנים שנצבר על מסלול הזרימה של הנהר.

אם הילד מקבל פידבק שהצעד האחד והקטן שלו משמח, מרגש, מפעים את ההורה - זה כאילו פתחו את מסלול הזרימה של נהר הצמיחה והמוטיבציה שלו.

היום, בזכות המודעות להורות מיטיבה הרבה אנשים יודעים את הדבר הזה כשזה נוגע לילדים שלהם. בזמן האחרון, בזכות כל מיני תנועות חיוביות של צמיחה עצמית, גם יותר אנשים יודעים את זה כשזה נוגע לעצמם. אבל מעט מאוד אנשים יודעים את זה בקשר זוגי.

כל כך הרבה זוגות עסוקים במה שקשה, ולא חוגגים רגעים של טוב ושל הצלחה. כל כך הרבה אנשים מרגישים שמה שהם לא יעשו הם לא יצליחו, הם לא יהיו מספיק.

כל כך מעט בני זוג מרגישים שבעיני בני הזוג שלהם הם הכי טובים בעולם, הם הדבר הטוב ביותר שקרה להם, הם הזכיה שלהם בלוטו. למה?

אני שומעת כל הזמן מאנשים את הפחד שאם הם יחזקו הם מתעלמים מהקשה והחסר, שלא יהיה שינוי, שהקשר ימות, ואפילו שהם מרגישים לא אמיתיים להתפעל ממאמץ קטן כשיש הרבה חסר.

זה כל כך עצוב. לחשוב שאם אני אגיד משהו טוב, זה יכבה את הדרייב לצמיחה, את הרצון הטבעי של האחר להיות טוב ואת הצורך האוניברסלי של כל אדם בקשרמ- להיות הכי מיטיב ואוהב בשביל האחר.

זה מספר לי עם כמה מעט אמון בטוב של העצמי ושל האחר גדלנו. עם כמה מעט אמון בטבע.

וככה אנחנו בעצם באים לאהבה - בחוסר אמון, ב״לא מספיק לי״, ב״לא ככה, אלא ככה״ , בשליטה, בניסיון ״לחנך״ עד, שכמו תלמיד שתמיד נכשל במבחן, לאט לאט בני הזוג מפסיקים להתאמץ, ובסוף גם מפסיקים לבוא לבית ספר.

וכמו נבואה שמגשימה את עצמה- אנחנו יוצרים לעצמנו בני ובנות זוג פחות מעורבים, פחות חיים, פחות בטוחים בעצמם ובלב הטוב שלהם וביכולת שלהם לספק ולשמח אותנו.

וזה עצוב- כי לנו יש פחות ממה שאנחנו צריכים, ובני הזוג שלנו מרגישים פחות ממה שהם.

ואז, אנשים אומרים לי: אבל הוא היה ככה קודם- זה לא קשור אלי.

ונכון, לכל אחד יש דברים שיותר קשה לו בהם, ובהם יש לו דרך לעשות ומשימת גדילה. ודווקא שם, דווקא במקום שקשה לנו , אנחנו זקוקים במיוחד שהשני יאמין בנו, יאמין ביכולת השינוי והצמיחה שלנו, יאמין ברצון שלנו להיטיב ולהיות שלמים ויתפעל מכל צעד, קטן ככל שיהיה.

בהתקשרות הכל קשור אלי, כי בהתקשרות האימפקט שלנו על השני/ה הוא עצום!! לטוב ולמוטב. טוב, גם לרע.

רק כשאנחנו מבינים את האימפקט הזה, וחוזרים לאמון בטבע, אנחנו מתרכזים בלהפסיק לשנות את האחר ולהצביע על מה שלא מספיק. אנחנו מזהים את החלקים המכווצים והביקורתיים של עצמנו, ומתחילים לעבוד בלפתוח את ערוץ הזרימה של הטוב שלו.

ובהתקשרות זוגית , כשהטבע של אחד מבני הזוג נובע וזורם ללא חסימה זה תמיד גם לטובתו, גם לטובתי וגם לטובת הקשר והאהבה.