למה זוגיות זה כל כך קשה? ואיך הקשה הזה זו הדרך היחידה להחלמה.

אז נראה לי שכל שנה נכתב לי פוסט עם הכותרת הזו.

קודם כל, כי אני רוצה שכל מי שזה לא מצליח לו, הדבר הכאילו נורמטיבי הזה , שידע שהוא נורמלי, ושכולם ככה. ושלכולם קשה, לפעמים רואים את זה בחוץ, ולפעמים לא רואים. אבל זה תמיד קשה.

כי הרבה פעמים כשזוגיות כל כך לא מצליחה לנו אנחנו חושבים שזה כי בן הזוג/ או בת הזוג הם לא הנכונים או שמשהו בנו פגום- וכמעט תמיד, זו לא האמת- האמת היא שזה פשוט נורא קשה.

וזה לא משנה אם אנחנו בתוך קשר זוגי ארוך ויציב (מילה מוזרה) או שאנחנו מ״מחפשי הקשר״- זה תמיד עניין קשה.

והסיבה ההתקשרותית העמוקה שזה כל כך קשה היא בהבנה של יסוד ההתקשרות בילדות.

וזה קשור לתסכול- קשה אמרנו, מתסכל, אמרנו.. עכשיו אנחנו בדרך הנכונה..

אז מה הסיפור עם תסכול בילדות?

כל ילד שפוגש מציאות שלא באה בקלות, מנסה קודם כל לשנות אותה- ככה הוא לומד להיות אקטיבי ולהרגיש בעל כוח בעולם- וזה סבבה.

אבל מה קורה כשהוא לא יכול לשנות את המציאות?

כשאמא חייבת ללכת לעבודה והוא נשאר בגן, כשאי אפשר לנסוע ברכב בלי חגורת בטיחות וכשאי אפשר לקחת משחק של ילד אחר?

הוא לומד להרגיש : להרגיש עצב ולהרגיש כאב, ולהרגיש תסכול, וחוסר אונים.

וזה ממש סבבה ..

למה זה סבבה? זה ממש נאחס להרגיש את כל הדברים הללו?

כי זה מה שגורם לו לרוץ לדמות ההתקשרות, לנחמה, להרגעה, לחיבוק, לליטוף ולעיטוף.

במילים אחרות, כשילד מרגיש שהוא לא יכול לשנות את המציאות, שהוא חסר אונים, הוא מתחיל להרגיש את הפגיעות שלו , את האנושיות שלו, ואז הוא באופן הכי טבעי בעולם- זקוק למישהו אחר – זו ליבת האהבה- אני תלוי במישהו ומישהו מחזיק אותי.

אממה.. בגלל הרבה סיבות, משפחתיות, אורגניות, תרבותיות ואחרות.. הרבה מאוד ילדים למדו שכשיש תסכול וחוסר אונים לא מרגישים פגיעות והולכים לתלות אלא דואגים לא להרגיש או דואגים לשלוט בהורה ככה שהמציאות תשתנה.

והם גדלו להיות ילדים מנותקים רגשית או ילדים שולטים וחרדתיים. או גם וגם.

ואז כשהם מגיעים לקשר והמון המון , ממש המון , דברים במציאות מתסכלים אותם, אבל ממש, ונעשה ממש קשה, הם מוצאים את עצמם עושים בדיוק מה שהם למדו: להתנתק ולהכחיש את הקושי בכל דרך (חומרים, אידיאולוגיות או פנטזיות) או לחילופין לנסות לשלוט בשני בכל דרך (לחנך, לבקר, להציב אולטימטומים , להנדס ועוד).

זה לא מצליח - כי זה לא יכול להצליח בקשר זוגי. כי כשאנחנו מנסים לשלוט במישהו או לשנות אותו זה לא מרגיש לו טוב. הוא מרגיש שלא אוהבים אותו ושלא מרוצים ממנו, וזה גורם לו להיסגר או להתקשח או להתנתק.

וכשאנחנו מתנתקים או נמנעים מרגע מתסכל וקשה, גם זה לא עובד למי שאיתנו, כי גם אם להורים שלנו זה היה נוח שנהיה ילדים עצמאים ונוחים - בזוגיות זה מרגיש כמו נטישה וכמו חוסר איכפתיות או מעורבות רגשית (וזה באמת קצת כזה).

ואז זה נעשה קשה מהסוג הלא נעים, המייאש והמבייש.

אז מה הפתרון לזה?

יש איזשהו גרעין בריא עמוק עמוק אצל כולנו, כשאנחנו מפסיקים לשלוט מתוך החרדה או להתנתק ולהימנע. כשהגרעין הזה מתאפשר, מגיע בכי של עצב, או מגיע פחד מנטישה ומפרידה. והגרעין הזה- הוא הרגע שמאפשר לנו לשוב לבסיס האם. להיזכר שיש כזה, ולהתעטף בו.

כשאנחנו מגיעים ממקום חלש, עצוב, חסר אונים ופגיע, בלי להדחיק ולהכחיש או לנסות לשלוט או לשנות, אז האחר לא מופעל באופן הגנתי אלא ננגע באופן ליבתי. הכאב שלנו מעורר בבת/בן הזוג שלנו רצון להתקרב ולעטוף. קורה משהו חדש.

המקום הקשה הזה הוא הזדמנות חוזרת בבגרות לרפא את מה שלא עבד בילדות - להרגיש כמה אנחנו פגיעים וכמה אנחנו תלויים בשני.

וכשמסכימים להרגיש את זה ולבוא, ככה, חשופים ופגיעים, פשוט לבוא, הקשה הזה נעשה כל כך רך וכל כך נעים.