סיפור על מחלה, אהבה וריפוי

כבר יום שישי ואני סוגרת שבוע עם מחלה.

אני בן אדם שלא אוהב להיות חולה. (יש אנשים כאלה)

אני שונאת לבטל דברים ולאכזב מטופלים.

אני שונאת לא להיות שותפה ולהעמיס על מי שאיתי לעשות יותר.

אני אוהבת ספורט וטיולים בטבע- ולא להיות פאסיבית וחסרת תזוזה במיטה.

ואני ממש לא אוהבת ״לצבור פערים״ ולא להיות בהתקדמות ועשיה.

אבל הפעם המחלה הזו תפסה אותי ממש לא מוכנה באופן קיצוני.

ודווקא בשנה הכי עמוסה , עם הכי הרבה מחויבויות, קבוצות ללמד, ילדים בכל מקום בארץ, קליניקה, תכנונים לשנה הבאה ועוד - בום טראח , למיטה, לשבוע ועוד היד נטויה..

ואני יודעת שמחלות באות כדי להאט, כדי להזכיר לנו לדאוג לעצמנו, ותומר אומר לי 10 פעמים ביום שהמחלה הזו צריכה לקחת אותי למקום שבו אני דואגת לעצמי יותר.

אבל אני, באופן אופייני לי ביותר, לא לומדת מהחיים מה שאחרים רוצים שאני אלמד מהם, אני לומדת מה שהלב שלי מרגיש בעוצמה הכי חזקה.

אז השנה, במחלה הזו, למדתי לא את הצורך להאט ולא את הצורך לשמור על עצמי ולא את השיעור של לשים את עצמי בראש סדר העדיפויות.. השנה דווקא המחלה לימדה אותי את החוויה הכי עמוקה של אהבה שאי פעם הרגשתי.

אז יש מלא מלא דרכים להביע אהבה, ויש מיליון צורות להרגיש אהוב. אבל אני רוצה לדבר היום על משהו שאני חושבת שאף פעם לא העזתי אפילו לרצות, או אולי אפילו לא ידעתי שאני אמורה לרצות.

אז במשך 23 השנים האחרונות, כשהייתי חולה, אמא ל5 ילדים, כל מה שרציתי זה להחלים, כדי שאני אוכל לחזור לתפקוד מלא כמו שאני אוהבת. מבן הזוג שלי רציתי שהוא ייקח חלק יותר גדול בשותפות, בטיפול , בעומס, כדי שאני אוכל להאט טיפה , לנוח יותר.

ידעתי שאני רוצה שיאפשרו לי להרפות ולנוח ואז לחזור לעצמי. עד כאן ידעתי לבקש. וזה היה נראה לי המון. אני גם אף פעם לא משתעממת כשאני לבד, תמיד מלא לי ומעניין לי לבד.

השבוע למדתי שיעור חדש- השיעור בהתכווננות.

תומר הוא בן זוג אלוף- אין לו שום בעיה לעשות כפול, לקחת את כל המשימות שיש לי ולמלא אותם. הוא יבשל הכל, ינקה הכל, יקנה, יסדר, ואפילו ילמד במקומי.

אבל מה שלא הכרתי זה שהוא יכול להאט לא כדי לעשות בשבילי או במקומי אלא כדי להיות איתי- להתכוונן ולהסתנכרן לקצב שלי, לכאב שלי, לדאגה שלי ולאי עשיה שלי.

ההבנה העמוקה של עולם התקשרותי חדש שלא הכרתי ונפתח אלי השבוע היא מרגשת ומיוחדת עבורי:

הנפש שלי, שמצטיינת בארגון פנימי מתפקד ומשימתי יכלה לדמיין מצב בו מישהו לוקח ממני חלק משימות החיים ומאפשר לי להיות עם עצמי ולנוח.

היא לא העיזה אפילו לדמיין אפשרות - שייקחו ממני את המשימות ויבואו להיות איתי- יתכווננו אלי, יחבקו אותי, יטפלו בי, ינחמו אותי, ידברו איתי.

האפשרות הזו כנראה נשכחה מהמערכת מאוד מוקדם בילדות- האפשרות לרצות שכשאני נאלצת להוריד קצב, להפסיק עשיה, להוריד אנרגיה, להיכנס למוד חלימה ומנוחה.. יתכווננו אליו ויצטרפו אלי לשם. לא רק יחליפו אותי במשמרת (שזה המון וזה יותר מכל מה שאני הכרתי אי פעם) אלא שממש יהיו איתי קרוב איפה שאני נמצאת.

פתאום הבנתי שההרגשה הזו שילד מקבל כשאמא מבטלת עבודה ונכנסת איתו ל״מצב מחלה״. או ההרגשה שילד מקבל כשהוא עצוב ואמא מפסיקה הכל כדי לנחם, להרגיע, ללטף ואולי גם הרגע הזה שילד בשיא השמחה ואמא גם אם קשה לה בפנים, מצטרפת לחגיגה שלו- מתאימה את הקצב לשלו, את הרגש לשלו, את האנרגיה לשלו.. זה זו החוויה העמוקה ביותר של אהבה.

החוויה הזו לא קשורה לאפקטיביות של הטיפול בחולה או בילד והאם מצליחים או יודעים לעזור לשני. זה קשור לחוויה של כמה אני משמעותית לאדם השני וכמה אימפקט יש לי עליו.

הרבה פעמים בקליניקה אנשים מבקשים להרגיש שהם ״מקום ראשון״ אצל השני, או הכי חשובים לו בעולם. וזה באמת צורך התקשרותי מאוד עמוק.

אבל השבוע הזה לימד אותי שאני יכולה להיות יותר חשובה אפילו מעצמי- ואז זו הפעם הראשונה שאני באמת מרגישה את הביטוי ״אהבה שאינה תלויה בדבר״- או: שהדבר שחשוב יותר מכל הוא שנהיה קרובים או שנרגיש אהובים.

הרגע הזה שבו את מבינה שמישהו משנה את כל הווייתו , את הקצב שלו, את סדר היום שלו, את מה שמעניין אותו- וממקד את כל תשומת הלב שלו כדי להתכוונן למי שאת עכשיו ולאיפה שאת נמצאת. מנסה להיות הכי קרוב ומותאם אליך הוא הרגע של שיא האהבה.

הרי בחיים הרגילים יש לנו את המוכר שלנו שעובד לו ולי- השיחות העמוקות, ההחזקה של החיים יחד, העשייה המשותפת.. - וטוב לו עם זה. ואז מגיע שינוי- וכבר אין את זה. ואני כבר לא יכולה לספק את המוכר והאהוב כי הלכתי למקום אחר- והוא בא אלי לשם- כי אני חשובה לו מעבר למה שאני ״מספקת לו״. מעבר למבנה הזוגי המוכר שעובד לו.

כי מה שחשוב לו באמת – זה לא הדבר הזה שעובד לכם, או סדר היום שעובד לו, מה שחשוב לו באמת- זו אני.

השינוי של תמונת האהבה שלי: ממישהו שמאפשר לי להיות חולה במיטה, למישהו שמטפל בי כשאני חולה במיטה ועד למישהו שנכנס איתי למיטה כשאני חולה. זה הסיפור של הריפוי השלם שלי!

אז אם יש אהבה בעולם- זו החוויה הזו שמישהו מוכן לעזוב את כל המוכר שעובד לו- בשביל להרגיש אותנו, בשביל להתכוונן אלינו.

ומה שמרגיש פה כל כך אהבה זה שזה לא רק מעשה של כר גיווינג ונדיבות וטיפול ודאגה. הידיעה הברורה שהוא לא עושה את זה רק בשבילי- כדי שלא אהיה לבד- אלא גם בשבילו- כי זה הדבר שהוא הכי רוצה בעולם, שהכי עושה לו טוב- זה שנהיה הכי קרובים שאפשר וכל השאר פחות חשוב.

כי לבד ובנפרד - זה תמיד פחות טוב בשביל שניכם. זו אהבה.