האהבה הזו בנתה לנו בית.

המילה ״בית״ נאמרה בבית שלנו לפחות 30 פעמים ביומיים האחרונים.

בעולם שבו יש כל כך הרבה עקורים מבית , חסרי בית ואנשים שביתם חרב המילה הזו מהדהדת בתוכי בעוצמה גבוהה , בית זו כמיהה עצומה שהיא הרבה מעבר למקום לגור בו.

שמעתי אותה שוב ושוב, יחד עם עוד מילים נפלאות ומתוקות כמו ״אהבה״ וכמו ״תקווה״.

מילים שהעולם שלנו צמא להן.

הבית שלנו, של תומר ושלי, הוא לא מקום לגור לבו. הוא היצירה של האהבה והיחד שלנו. בעולם של טיפול זוגי יש מושג של ״גירושין או משבר זוגי של אחרי בניית בית״. הרבה מאוד זוגות מתפרקים בעת בניית הבית הפיזי שלהם. אצלנו קרה ההיפך. בניית הבית היתה תהליך קשה ומפרך אבל בניית הבית שלנו היתה חלק חיוני מבניית הקשר הבטוח שלנו.

קיבלנו החלטה אמיצה שאנחנו עושים את התהליך הזה רק שנינו, בלי מעצבת, בלי עוד מישהו בינינו. מתוך הבנה ברורה שהבית הוא לא מימוש הפנטזיות של כל אחד ואחד מאיתנו ושהמטרה שלנו היא לא לבנות את הבית הכי יפה. אלא שהתהליך של הבניה הוא בעצם חלק מהמסע הרגשי של הבניין של האהבה המשותפת שלנו.

אמרתי אתמול בסיום הקורס השנתי של שנה א׳ בתוכנית המטפלים שלנו שכשה״אנחנו״ ברור כל ה״אני צריכה״ ו״אני זקוקה״ ו״זה חשוב לי״ ו״הקול שלי״ ו״האמת שלי״ נעשים כל כך גמישים ורכים ופחות מאיימים. כי באמת באמת כל המלחמות (בבית ובחוץ) הן כי יש תחושה של אני ואתה, ובמקום בו הקשר לא ברור ולא בטוח כל אחד צריך להילחם על הsay הקדוש שלו, על מה שחשוב לו, על העקרונות שלו, על ההעדפות, על הצרכים שלו. ואז הבית הוא כבר לא בית הוא סתם איזו פנימיה במקרה הטוב, או אולי שדה קרב במקרה הפחות טוב. ובאים הביתה לכלוב של זהב אבל ההרגשה היא שאני חסרת בית.

למדתי בתהליך של בניית הבית כמה המושגים שלי של ״נכון״ ו״לא נכון״ הם צורות של שליטה, כמו דרך חיצונית לעשות לי בטוח שלמדתי אותה כי קודם אף אחד לא עשה לי בטוח. וכמה כשאני מרגישה בתוכי חוויה מורגשת של ״יחד״ ושל קירבה בקשר הזוגי שלנו, הצורות הללו יורדות ממני כמו עור מת יבש ואני מגלה שנכון לי בדיוק מה שתומר מביא ורוצה והדבר הזה שהייתי כל כך צריכה קודם והיה נראה לי כל כך נכון קודם נעשה חסר משמעות. בטחון אמיתי בא מהיחד בקשר, מהבהירות של האהבה, מזה שאנחנו גוף אחד שנע בעולם ובונה לו בית. ואז התנועה בין פרקט לאבן, בין טורקיז לכחול במטבח ובין חלונות בלגים לחלונות אלומיניום היא כמו מעוף של פרפר- תנועה של חיים ושל שפע ללא דאגה. פתאום 20 אלף שקל שנראו לי קודם כמו ״השקעה לא אחראית של כסף שאין לנו״, נראים לי כמו התעקשות קטנונית שלי ותנועה של חרדה וחוסר אמון ואני כל כך שמחה היום על כל מקום בו שחררתי ובטחתי וסמכתי ולא התעקשתי.

התנועה הזו בין לתת לעצמי בטחון או לחילופין שהשני יתן לי בטחון על ידי מילוי הפנטזיות והמאוויים שלי היא תנועה שכולם סביבי נעים בין 2 הקצוות שלנו ונזרקים מקצה לקצה כמו בנדנדה – 2 הקצוות הללו לא מעניקים בטחון ושקט.

המקום היחיד שנותן שקט- הוא ה״אנחנו״, השקט שיש בתחושת הקשר הבטוח. השקט והבטחון שמתרחשים כששני אנשים בונים להם בית בטוח של אהבה.

הבית שלנו הוא לא רק הבית שלנו, מתוך הבטחון של הקשר שלנו בחרנו לפתוח אותו למטופלים שלנו ולתלמידים שלנו. אנחנו לא רק לא זקוקים להפרדה של עבודה ובית. הקשר והאהבה שלנו כל כך ברורים שיש בהם מקום לכל הלבבות והגופים של כל מי שבוחר לפתוח את הלב שלו ולהכניס אותנו פנימה ולכל מי שבוחר לפתוח את הלב שלו ולהיכנס בדלת שלנו.

אנשים אמיצים שבוחרים להכניס אותי לבית שלהם ולעזור להם לבנות לעצמם בית באהבה שלהם נכנסים אלינו לבית כל יום, מגיע להם שאפתח את ליבי אליהם ואכניס אותם אל ביתי.

טיפול התקשרותי מתאפיין במוכנות לאהוב ולהכניס ללב ולבית. לאהוב את המטופלים שלי, להכניס ללב את האנשים שאני נפגשת איתם, להרגיש איתם את כאבם באמת, ואז להתרגש מאהבתם, מריפויים ומשמחתם.

זה לא מיקרי שפתחנו את הבית שלנו למטופלים שלנו, זה לא מקרי שאין לנו דלתות נפרדות מבחוץ לקליניקות שלנו, זה לא מקרי שהתלמידים שלנו באים למטבח שלנו ולסלון שלנו.

וזה לא מקרי שכשהם הולכים אנחנו נשארים כמו אבא ואמא שלהם לנקות ולסדר אחריהם בשמחה.