״אין בבית מקום לכל כך הרבה כאב״- משירות קרבי לטיפול זוגי

אתמול ישבנו בסלון ושרנו שירי משוררים.. ואז הגענו לבית מהשיר ״נחמה״, והלב שלי עצר.

״מי שחווה את בערת הקיץ,

ליבו לבית

ופני הנוף ראי לחרדותיו.

את מי ישביע

את מי ירגיע

ועל מה יתפלל עד סתיו״.

הדימוי הזה של הנוף של סוף הקיץ, החרוך , הקוצני, היבש, המרוקן מאנרגיה כראי לחרדות פגש אצלי תמונה אנושית שאני פוגשת בזמן האחרון לא מעט.

בתוך המלחמה הזו, קשה לבודד מגזר סובל אחד, כי זה כמו להפנות גב לכל האחרים, וזה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות- כי יש כל כך הרבה סבל מסביב- וכולו כואב.

אבל אני מרשה לעצמי היום לפנות לכל מי שיש לו קשר עם מילואימניקים או עם נשותיהם. וזה לא פוסט על זוגיות בעת מלחמה ועל הקשיים בזוגיות של המילואימניקים ועל איך מטפלים בזה- על זה נכתב הרבה. זה פוסט על התמודדות עם טראומה ועל אהבה ככלי שאין לו תחליף לריפוי טראומה.

אני קוראת לכל מי שקורא את הפוסט הזה להיות שליח של הדברים שלי למי שזקוק להם.

אחד הנזקים המדוברים והמתוקשרים ביותר הוא המשא הכבד שהוטל על כתפי המילואימניקים ומשפחותיהם. המלחמה הזו הוטלה על כתפיהם. רבים מהם שירתו יותר מ250 יום מילואים השנה ועדיין משרתים עכשיו או שאיום הצו מאיים לתלוש אותם בכל רגע שוב מחייהם.

אנשים שעובדים בעיבוד חוויות מילואים מתארים שמצבם הרגשי של המילואימניקים הולך ומידרדר. קשה להחזיק בקבוצה כל כך הרבה כאב, פחד, ייאוש ותסכול.

הגברים הצעירים הללו שחוו חוויות קיצון, שילמו מחירים כבדים, עזבו בת זוג, משפחה, לימודים ועבודה. לוחמים ב2 מלחמות:

המלחמה האחת היא המלחמה הגלויה, בצפון ובדרום.

המלחמה השניה היא מלחמה סמויה, פנימית, בדרקון מרובה ראשים, ובכל פעם שהלוחם מצליח להוריד ראש, מופיע ראש אחר ולא צפוי במקומו.

יותר ויותר מהם מפסיקים להגיע למילואים, אבל גם מי שנשאר בבית עדיין קרוע בנפשו בבושה ואשמה על שהשאיר את חבריו בשדה הקרב, נטולי משאבים, חרוכים ופצועים כמו הנוף של סוף הקיץ.

כשהם חוזרים הביתה, לחברים, לעסק שלהם, ללימודים ולחיים – גם שם האדמה חרוכה. בנות הזוג גם הן חוו שנה איומה ומפחידה וכל נטל הילדים והבית נפל עליהן בנוסף לדאגה לבן הזוג ולהיעדר משענת רגשית במשך תקופה ארוכה.

רבים מהגברים הללו לא מצליחים לחזור לחיים באמת- לא מצליחים ללמוד באמת, לא מצליחים לשמוח בעבודה שלהם שוב ולא מצליחים לתקשר עם הנשים שלהם כמו קודם.

יש קליפה אנושית חיצונית שחוזרת אבל מלחמת הדרקונים שממשיכה במוחו ובנפשו של כל אחד מהם גוזלת את כל האנרגיה הפנימית שלהם וחמור מזה: מפרידה בינו ובין מי שהכי קרוב אליו.

הרבה מהם פונים לעזרה, הם שוקעים בדכאון, הם לא מצליחים לתפקד או שמתפרצים אצלם סימפטומים של פוסט טראומה. הפניה לטיפול היא חשובה ועדיפה בהרבה מהתעלמות מהמצוקה. אבל היא לא מספיקה והיא לא מייצרת את המענה המלא.

המורה שלי סו לימדה אותי משהו על טראומה- אם בני זוג חיים בבית ואחד מהם נלחמם בדרקון הם תמיד ירגישו מאוד רחוקים ומנותקים אחד מהשני- חיים בעולמות שונים. ולכן כדי להירפא בני הזוג חייבים לעמוד מול הדרקון יחד.

״זה בזו נביט

ונתמה שנית

אם ראינו נכונה

לפעמים אני

לפעמים אתה

כה זקוקים לנחמה״

משום מה הרבה גברים חושבים שלהילחם בדרקונים הפנימיים שלהם הם חייבים לבד (בטיפול, בקבוצת הגברים או בדרכים פחות יעילות) וזו טעות איומה.

יש לה 2 השלכות הרסניות:

1. על הדרך הם מתרחקים מהאישה שלהם ומייצרים 2 עולמות שחיים במקביל ולא מצליחים להיפגש. הזוגיות מתרוקנת או שבני הזוג חיים במתח וריב מתמיד דווקא כשהחייל חוזר משדה הקרב.

2. הם מדולדלי משאבים כי הם לא משתמשים במשאב החשוב ביותר בעולם- הקשר.

הקשר ההתקשרותי הזוגי הוא המשאב הכי חשוב שיש לאדם הבוגר. ככה בנויה ההישרדות שלנו- אנחנו בנויים ללהיות בקשר משמעותי ולהיצמד אליו במיוחד ברגעי המצוקה מהעריסה ועד הקבר.

הרבה מילואימניקים ובנות זוגם מתייעצים איתי בזמן האחרון מה לעשות עם המצב הרגשי של הגבר או של האישה (שגם היא במצוקה עצומה) ומתפלאים מאוד כשאני אומרת בבהירות: ברור שטיפול זוגי.

אני שומעת תגובות כמו:

״אבל זה לא קשור לזוגיות״

״אבל זה קשור לעניינים שלו מקודם״

״אבל שנינו כל כך סובלים שאין מספיק מקום בקשר למצוקה של שנינו״

זה כל כך עצוב לי לשמוע את זה. בצבא לימדו את החיילים הללו להישאר ביחד בכל מחיר, כולנו מכירים את הסיסמאות בנוסח ״אם לא תהיו תלויים זה בזה תהיו תלויים זה לצד זה״.

אבל בחיים הפוך- בחיים לימדו אותנו להתרחק ולהתכנס כשקשה לנו.

אז אני רוצה לומר- שהחיים של כולנו ובמיוחד של המעגלים הפנימיים כמו המילואימניקים הם לא פחות מאבק משדה הקרב. ובמלחמה, כמו במלחמה- אנחנו חייבים להיות תלויים זה בזה.

אז הכל קשור לקשר- כי הקשר הוא המקום היחיד שיכול לרפא כל אחד ואחד מכם.

במלחמת הדרקונים הרגשית שכוללת חרדה, ניתוק רגשי, פלאשבקים, אשמה, תחושת חוסר אוריינטציה, חווית פגימות אנחנו חייבים להיצמד- אנחנו חייבים לעמוד מול הדרקונים שלנו ביחד- אחרת לא ננצח.

אז מה הפתרון? הפתרון הוא ללכת למטפל זוגי שיודע לעזור לכם לעשות את זה- להפוך לגוף אחד שמוכן לעמוד בפני הדרקונים של שניכם ביחד.

אולי זו המשמעות העמוקה של ״ביחד ננצח״!