אליפות העולם בוויתור

איך למדתי בדרך הקשה לא לוותר בקשר:

אני רוצה לקחת רגע ולדבר על ויתורים בקשר זוגי.

פעם חשבתי ש״צריך להתפשר כדי שקשר יעבוד״.

להתפשר על ״רשימת התכונות״ שרציתי בבן הזוג, כי ״טלי, אין מושלם״.

להתפשר על דברים שאני רוצה שיהיו בבית כי ״לא הכל יכול להיות תמיד כמו שאת רוצה״.

להתפשר על הדברים שמפריעים לי כי ״אי אפשר לקבל הכל״ וכי עדיף שקט מאשר להתעקש ולהתעמת על כל דבר.

היום אני יודעת שפשוט פחדתי. פחדתי להיות כמו הזוגות האלה שרבים על כל דבר, שכל הזמן במאבקי כוח - על מי אומר את המילה האחרונה, על מי ״צודק/ת״, על אם עושים יותר דברים שהוא אוהב או יותר שאת אוהבת, על כסף, על המשפחה שלי או שלך, על מי יעשה כלים ועל מי יקום לילד.

אז ויתרתי, ויתרתי וויתרתי. למדתי לוותר ״אליפות״. למדתי לוותר בקשר ולדאוג לעצמי, ומצאתי לעצמי מורים שיעזרו לי בזה וגישות טיפול והתפתחות שיתמכו בזה, והצלחתי. כל כך הצלחתי, עד שהקשר התרוקן והאהבה נגמרה.

פשוט לא ידעתי מה לעשות אחרת, ושתי האופציות (מלחמה ושקט) היו נראות לי כמו אסון לקשר, אבל לא הכרתי שום דבר אחר.

אני פוגשת בקליניקה זוגות בשני הקצוות האלה - אלו שרבים מהשנייה הראשונה בבוקר על כל דבר, וזה מתיש ומכאיב ומייאש, ואלה שמאפשרים כל אחד לשניה לחיות במלאות את חייו ואת רצונותיו (עם אידאולוגיה של ספייס ופרגון) ולאט לאט הופכים למנותקים ולזרים אחד לשניה - כי הקשר פשוט מתרוקן.

רק ההבנה העמוקה של מה זה קשר התקשרותי יצרה לי אפשרות לסלול שביל חדש.

כשהתחלתי באמת להעמיק לתוך התקשרות הדבר הראשון שהבנתי הוא שזה לא עובד כמו שום קשר אחר בעולם, ולכן הניסיון לעשות קשר כמו שמלמדים תקשורת או יחסים אנושיים באופן כללי זה השער לכישלון.

ואז הגיע תומר. היה לי ברור שאני יודעת לאן אני לא רוצה שנגיע, אבל לא איך להגיע למשהו אחר. אולי גם לא ממש ידעתי מה אפשרי ולאן ללכת.

אז לאט לאט הלכנו בשבילי הידע העתיק הזה, של מה זו תלות ומה זה בונד התקשרותי אמיתי.

בהתחלה היה ממש קשה. כמו בכל קשר התחילו להתגלות פערים, וכל פער כזה נחווה בעוצמה מאוד גבוהה, כאילו מישהו מסכן לי את החיים, לוקח לי את מה שאני אוהבת, או מערער לי את הבטחון.

וזה לא משנה אם הוויתור היה על לא לצאת בערב כי תומר לא אוכל ארוחת ערב, או בשבילו לא לצאת לקמפינג כי אני לא אוהבת לישון בחוץ, או שהוויתור היה על ״דברים גדולים״ כמו לעבור לגור בעיר אחרת ולהעביר 5 ילדים ואת כל העולם המקצועי שלי, או לאחד חשבונות בנק. כל ויתור מעשי הפעיל נורא, וכל ערך שונה או דפוס התנהגות אחר הרגיש כמו רעידת אדמה. האוטומט של לוותר או לפרק ארב בכל פינה.

ואז הבנתי משהו ששינה הכל - שמתחת לכל פער וכיווץ כזה בלב, יש שאלה אחת גדולה:

מה אני בשבילך?

ומתוך זה הבנתי שמה שבאמת מורגש ומערער אותי או אותו זה אף פעם לא התוכן של הוויתור, אלא משהו הרבה הרבה יותר עמוק - העומק של ההתמסרות.

ואז התחלתי לשאול את עצמי רק שאלה אחת, השאלה שהצילה את חיי - איזה חלק בי עדיין לא התמסר לקשר?

איזה חלק עדיין חי בנפרדות ומתוך העולם הישן הזה של טלי שלפני הקשר בוחן את תומר ואת החיים שלי ומרגיש ממורמר, לא מסופק או מאוים?

אז כשפגשתי את החלקים האלה והסכמתי להתמסר, כמו תמיד בקשר, זה נתן בטחון לתומר ואפשר גם לו להתמסר.

ועם ההתמסרות, נולדנו מחדש – שני אנשים שלא צריכים לשמור על עצמם ועל הטריטוריה שלהם מהשני, וזה לא אומר שאין לנו רגעים נפרדים או פעילויות נפרדות, אבל יש ידיעה מורגשת ומופנמת שהשני הוא הבית והחיים והקרקע והנצח שלנו.

וכשזה קיים, אין ויתורים. אין באמת חוויה של פשרה. להפך, יש תחושה שהחיים מלאים ועשירים ועמוקים יותר מאי פעם.

וההזדהות הנוסטלגית והנוקשה שהיתה פעם עם מה שאני ממש צריכה בחיים שלי, מה שעושה לי טוב, מה שמתדלק אותי פשוט חלפה.

הבנתי שכל מה שנראה לי קודם ממש חשוב או קריטי היו תחליפי קשר. שאני לא צריכה להגן על הנפרדות שלי מפני מי שאוהב אותי ושומר עלי.

התחברתי לצרכים העמוקים שלי, המחווטים בטבע - צרכי תלות, אהבה, בטחון וקירבה.

ומשם הכל גמיש, רך, מתהווה ומשתנה כל הזמן כי הוא מחובר למעיין החי של אהבה.

ובמקום לשמור על עצמי מתומר אני שומרת על תומר מהדפוסים שלי, מהצודקת שאני ומהאידיאולוגיות שהיו לי ואיימו עליו.

ובמקום לצייר גבולות ביני לבינו אנחנו מדשנים את הקרקע שעליה אנחנו שנינו צומחים.

עצמי שלם וחדש שלי, עצמי שלם וחדש שלו, שכרוכים זה בזה להוויה שהיא גם אחת וגם שניים.

בתמונה אנחנו של פעם, חמודים אבל מפוחדים.