אמצעי מניעה

מידי פעם בחיים ובקליניקה אני פוגשת אנשים שהם מומחים באמצעי מניעה.

לדוגמא:

זהבה אומרת לדוב: איפה המוצץ של פדינגטון הקטן?

דוב אומר: מה, הוא לא בתיק? כנראה ששכחתי להכניס אותו

זהבה מתבאסת: אוי, איזה באסה, יהיה לנו עכשיו ממש קשה להרדים אותו.

ודוב עונה לה: אני לא מבין איך שכחתי את זה, הרי ארזתי את כל הדברים שהיו על הספה. אולי בדיוק קראת לי באמצע האריזה ובגלל זה לא שמתי לב.

זה הרגע שבו זהבה כבר לא מבואסת, היא מוטרפת : אני אשמה שאתה שכחת? איך אני יוצאת אשמה כאן? ולמה אתה לא יכול לקחת אחריות על הפשלות שלך?

הסצנה הזו יכולה לחזור על עצמה באלף צורות.

דוב פישל/ שכח/טעה/פיספס, זהבה מתבאסת , דוב מחפש איך הוא פישל, זהבה מתחרפנת.

מה קורה שם באמת מתחת לפני השטח?

למה הרגעים הללו כל כך טעונים.

זהבה מגלה שאין מוצץ, היא מתבאסת- עכשיו מה שהיא צריכה מדוב זה לא תחקיר על הארוע, היא זקוקה למישהו שיהיה איתה בבאסה שלה, יבין אותה ויכאב על הפספוס שלו. כך היא תרגיש שלמרות שהוא שכח או פיספס היא עדיין חשובה לו ממש.

דוב נבהל מהפישול/ עצוב נורא על עוגמת הנפש שנגרמה/ כועס על עצמו שהוא פגע. הוא יודע שהוא לא רצה לפגוע או לבאס ולכן הוא מנסה למנוע את הפעם הבאה.

כולנו יודעים שכדי למנוע הישנות של מקרים חמורים עושים תחקיר!! אז דוב עושה תחקיר. וזהבה מרגישה שהוא עסוק בעצמו , בלהצדיק את עצמו, בלהבין את עצמו ובלהסביר למה הוא פישל. במה הוא לא עסוק? בה ובכאב שלה. ולכן היא מוטרפת.

הסיפור הזה קורה לפעמים כמה פעמים ביום בין בני זוג. ומה שמתרחש ברגע הזה לעיתים מידרדר עוד ועוד למקומות קשים וסוערים או לנתק.

הדרך של דוב לתקן - מציאת הבאג בתוכנה - לא עובדת בקשר.

ברגע שהכשל קורה או מתגלה זה רגע התיקון - והשאלה ההתקשרותית שנשאלת שם היא תמיד: האם כשאהיה במצוקה תתקרב יותר או תתרחק ותנטוש?

כשדוב עסוק בחיפוש של הבאג שגרם לתקלה כדי למנוע את הישנות התקלה בפעם הבאה - הוא עולה לראש ונסוג מהרגש ומהקשר.

זהבה מרגישה אותו יותר רחוק ופחות מעורב רגשית – והיא חווה נטישה.

אמצעי מניעה הם לעולם לא תחליף לתיקון בקשר, תיקון בקשר קורה תמיד עם נוכחות מלאה במרחב הרגשי של הרגע הזה - לא עם מה שקרה בעבר ולא עם הבטחות ותוכניות לעתיד.