אני לא קונטרול פריק

אני לא קונטרול פריק. יש מיליון דברים בחיים שאני מאפשרת שייעשו לא בדרך שלי, אבל, זה לא אומר שאני לא צריכה להרגיש בשליטה, וזה לא אומר שיש דברים שכשהם לא בשליטה שלי זה בא לי בטוב.

אז זה מתחיל בבריאות של הילדים ובשלומם. שכשהם היו קטנים זה היה יותר קל, כי הייתי שם כדי לשמור, אבל ככל שהם נעשים יותר עצמאיים זה נעשה לא רק בלתי אפשרי אלא גם מגוחך.

אז אני מזהירה אותם ומבקשת מהם ומתפללת... אבל יודעת שעם אוטוטו 4 רשיונות נהיגה ו3 חיילים החיים שלהם ולכן גם שלי הם ממש לא בשליטתי.

והמילה הזו ״שליטה״ היא ממש על הפנים, כי מי רוצה לעשות ״שליטה״, ומצד שני שיקום מי שמסכים להיות בחוסר שליטה ובחוסר אונים כשזה נוגע למי שאנחנו אוהבים ולחיים שלנו ושלהם.

אז אני משחררת את איך שוטפים ריצפה ואיך מקפלים כביסה ומה נאכל בצהריים, אבל איפה שבאמת איכפת אני קשורה, חרדה ולא רגועה בכלל.

וזה קשה נורא השנה כי הכל מזדעזע כל הזמן. מערכות העצבים של האנשים ברחוב, בקליניקה וגם בבית מבוהלות וסוערות ומופעלות - מלחמה בחוץ ובפנים.

בשנה האחרונה כל מה שחשוב לי בסכנה. החיים בסכנה, העתיד של המדינה הזו ושל הקיום שלנו על האדמה הזו הולך ונעשה יותר ויותר מפחיד, וההרגשה היא כמו ברכבת הרים שאין לה סוף ושועטת לעבר הלא נודע.

אז אני נאחזת בכל שביב אפשרי של תקווה: אולי עכשיו מישהו יעצור את הרכבת ונוכל לרדת ולהרגיש אדמה יציבה והמחר יהיה רגוע ובטוח.

ומיום ליום מרגישה שיש כל כך הרבה על מי ועל מה להתאבל, וכל כך הרבה לשקם ולאחות, אבל אי אפשר באמת להתאבל, לשקם ולעשות חשבון נפש כשדוהרים ברכבת הרים הזויה.

אני יודעת שזה קטן יחסית, אבל שביתת המורים בתיכונים שברה אותי שוב, כי זה היה עוד משהו אחד שנאחזתי בו בתוך הטירוף, והוא שתהיה לקטנה שלי שיגרה. גם הקרקע הזו נשמטה ושוב פוגעים בעוד חלקת אדמה ומעט יציבות שנשארה לנו - כמו איזה קרחון שבכל רגע מתנתק ממנו חלק וכבר לא נשאר איפה לעמוד.

וברור שזה קטן ליד מה שקורה בעזה, והמפונים והעקורים מהצפון והדרום והמשפחות השכולות והחטופים, אמאל׳ה.. החטופים.. אבל ככה זה כשנשמטים שוב ושוב ונאחזים במשהו - הוא נעשה יקר וחשוב.

ובתוך כל הדבר הזה יש דבר אחד שאני יודעת שאני לא חסרת אונים בו - שיש לי דרך גם כשהוא מיטלטל לייצר בו שקט ובטחון, וזה הקשר הזוגי שלי.

אז זה מה שאני עושה בחיים שלי: מנסה ללמד עוד אנשים לפחות במרחב הזה, הזוגי, להרגיש שיש להם דרך וכוח לעשות שינוי, ושאף אדם מבחוץ לא יכול לקחת לנו את השקט הזה שיצרנו לעצמנו באי של האהבה שלנו.

אז מהרגע להרגע, בלי הרבה מחשבה, עם המון תקווה ורצון לתת תקווה, אני פותחת קורס קצר (4 מפגשים) אונליין, שמלמד אנשים וזוגות משהו שאף פעם לא לימדתי - איך לרדת מרכבת ההרים הזוגית ולצאת לדרך חדשה - כמו לכתוב את הגורל הזוגי שלנו מחדש.

אז לקורס יקראו ״סיפור אהבה״ והוא סוג של דרך חדשה לצאת מייאוש וחוסר אונים לתחושת שליטה והשפעה על הקשרים שלנו. זה חדש לי וקצת מלחיץ ומי צריך עוד לחץ, אבל מצד שני זה נותן לי יציבות וכוח לעשות את זה, וזה נותן לי תחושת משמעות לדעת שאני משנה משהו בעולם, ושאני לא רק בחוסר אונים.

והדבר הכי משמעותי לי בזה הוא שזו עוד יצירה משותפת שלי ושל תומר, האיש האהוב והחכם שלי, שהוא תמיד רשת הבטחון שלי כשהכל מתפרק ומתערער.

אז כל המידע על הקורס יעלה לפה בימים הקרובים, ואם אתם מתעניינים אתם יכולים לכתוב פה בתגובות וכשיהיה פרסום מבטיחה לחזור אליכם.