בגנות הפגיעות

בגנות הפגיעות

אני רוצה לדבר רגע על משימת הדור: ״להביא את הפגיעות לקשר״.

ויסלחו לי כל מי שלמד אצלי בעבר וכל מי שלימד אותי בעבר על פוסט הכפירה הזה.

בעולם שבו כולם מלמדים שמה שהמתכון המנצח לקשר בטוח נשמע ככה:

״תביאי את הצרכים שלך״

״תדברי על מה שאתה מרגישה, בלי ביקורת עליו״

״תדבר על עצמך ולא עליה״

״תעשה פגיעות״

סורי טו טל יו, אבל במציאות של קשר זוגי המתכון הזה פשוט לא מצליח.

מתחת לרדאר אני אומרת לתלמידי כבר זמן מה שצריך להוציא את המילה פגיעות מהלקסיקון, כמו גם את המילה הכלה. שתיהן התחילו די טוב, אבל הפופולריות עלתה להן לראש, ומתנועות מיטיבות, עם האגו והפרסום, שתי המילים הללו הפכו למילים שמייצרות מלא צורות של אביוז ושליטה ביחסים.

מה שבאמת מייצר בטחון בקשר זה שאנשים רואים את עצמם, ולא שאנשים מדברים את עצמם. אנשים יכולים להגיד לבני הזוג שלהם כל הזמן:

״אני כל כך לבד״

״אני אף פעם לא מרגישה אהובה ורצויה״

״אני מרגיש שלא איכפת ממני באמת״

״אני ממש לא נראית בקשר הזה״

״אני מרגישה שלא בטוח לי להגיד דברים״

״אני אף פעם לא מרגיש פה באמת מובן״

״אני ממש פוחדת לדבר איתך״

הנה, הם עשו את זה מדהים! הם לכאורה ״עשו פגיעות״. הם דיברו על עצמם ודיברו במילים של רגשות, קשר ופגיעות בשפת אני.

ואיכשהו בקשר זוגי זה לא מביא את השני. להפך - זה מרחיק ומכווץ.

וזה כל כך לא פייר, כי זה מה שלימדו אותנו לעשות בטיפול הפרטני או במעגל הגברים.

ואז המסקנה היא שהשני לא בסדר או לא רוצה או אטום או לא יכול.

אז קודם כל למה זה לא עובד?

כי כשאנשים אומרים כמה הם דחויים או כמה הם לא... נראים/אהובים/רצויים/בטוחים, השני שומע: אתה נכשל, אני מסכנה איתך, את לא יודעת לאהוב, אני לא מסופק בקשר, אני לא שמחה איתך, את מפחידה.

ואז אוטומטית, אם נרצה או לא נרצה, זה מפעיל תגובה הגנתית. זה לא פותח את הלב, לא מייצר בטחון ולא מביא אהבה ודאגה.

לאורך זמן זה מייצר או מרחק והימנעות או תקיפה חזרה או ייאוש מהקשר.

וזה ממש בלתי נסבל, כי באת עם מה שכואב לך וציפית לקבל בתמורה אהבה או הבנה או איכפתיות או סקרנות, וחטפת חזרה ביקורת או תקיפה או שהתרחקו ממך.

זה קרה לכם?

אם כן, אתם בטח יודעים שזה מרגיש נורא. זה מתסכל, זה פוגע וזה מייאש.

חשוב לי להדגיש שזה מאוד מתעתע, כי הפגיעות המדוברת והרגשות הקשים בקשר - יש בהם אמת, ללא ספק. כי ככה זה מרגיש בקשר לא בטוח, תמיד.

שניכם מרגישים מאוד לא אהובים, לא בטוחים, לא נראים, לא מוערכים, לא שמורים.

אבל כשהאמת הזו נאמרת שוב ושוב בקשר, מצד אחד לשני, לא כהחזקה של סבל של שניים אלא כתלונה או דרישה מהשני - זו לא התנועה שמייצרת אהבה ובטחון.

אני פוגשת במהלך השנים כל כך הרבה אנשים שמגיעים אלי בסיטואציה הזוגית הזו.

והם לא מבינים מה הם עושים לא בסדר. והם ממשיכים לעשות את אותו דבר שלא עובד להם בתקווה שהפעם זה יעבוד וכשזה לא עובד הם כועסים על השני ואז הם מגייסים לטובתם את ״חובת ההכלה״ שהיא שחקנית המשנה בהצגה הזאת:

״כל מה שאני צריך זה שתתענייני ברגשות שלי ותכילי אותי״

״רגע, אני לא יכול להגיד מה שאני מרגיש בקשר הזה?״

בגירסה הפחות מעודנת זה בא עם ביקורת בוטה על השני:

״תתמודד עם רגשות האשם שלך ותהיה עם מה שאני מרגישה״

״תלך לטפל בעצמך ובזה שכשאתה מרגיש כשלון או אשמה! אתה מוצף לגמרי ולא יכול להיות עם מה שאני מרגישה״.

״אני לא מבין איך את לא יכולה לצאת מעצמך לרגע ולהיות איתי, עם הפגיעות שלי?״

מה שקורה ברגע הזה הוא אביוז של התקשרות.

מי שבאמת מבין בהתקשרות ובבטחון בקשר יודע לזהות שה״פגיעות״ הזו, הדיבור הרגשי הזה הם לא באמת פגיעות, והרגשות הללו הם לא באמת חשיפה עצמית. וזו הסיבה האמיתית שהם לא מפעילים באופן טבעי דאגה ואהבה. השני דווקא מרגיש מצויין: המערכת שלו מזהה שאין כאן לב חשוף ופגיע אלא הגנה בתחפושת.

הפגיעות בתחפושת הזו היא כל כך מתעתעת, היא באמת סוכנת סמויה במסווה של רגישות ואהבה אבל היא תמיד מעלה בצד השני כמעט תמיד תחושת כשלון צורב, אשמה, ייאוש או עצב נוראי. זאת האמת. ואי אפשר לנטרל אותה או לחנך אנשים לא להרגיש אותה. הדרישה להכלה ולהבנה פה היא לא בשירות האמת והאהבה, אלא בשירות ההגנות והניתוק הרגשי. ככה התקשרות לא עובדת!!

הבעיה היא שזו ההבטחה שמבטיחים לאנשים. שפגיעות = מה אני מרגישה בקשר.

זה לא נכון!

להגיד שאת מרגישה לא אהובה או לא נראית זו לא חשיפה! להגיד שאין לך מקום בקשר זה לא מה שבאמת פגיע!

הפוסט הזה נכתב כדי לומר לכם שאם תנסו את זה ותדברו ״רגשות לכאורה״ ו״פגיעות לכאורה״ כנראה שתיפגעו ותפגעו, וכנראה שתרגישו פחות ופחות אהובים ובטוחים.

למה? כי זו לא הפגיעות האמיתית. הפגיעות הזו היא בעצם תחפושת. זו תנועה של האשמה וביקורת במסווה של מילים רגשיות.

המעבר משפת ״אתה״ לשפת ״אני״ הוא בעצם מעבר מהגנה של שיפוטיות והאשמה להגנה של מסכנות וקורבנות, ומי שנמצא ליד זה יודע שזה לא מגייס. זה מבאס.

לסיכום: התקשורת הזו לגבי מה אני לא מקבל בקשר (הפגיעות בתחפושת) לא רק שלא מייצרת אהבה, היא מייצרת כאב עמוק ושקוף אצל השני. יש בתוכה האשמה סמויה או הפגמה של השני כמי שלא מסוגל לתת, להיות נוכח או לאהוב.

היא עיוורת לזה שהשני גם לא מרגיש אהוב, מובן ובטוח.

והיא עיוורת כלפי מה אני באמת עושה בקשר כשאני משמיעה את ״הפגיעות״ שלי שוב ושוב, מה אני גורם לזוגתי להרגיש כרגע כשאני מדבר את עצמי וכמה חומות של מרחק וייאוש אנחנו בונים בינינו עם הפגיעות הזו.

עכשיו אני שומעת בראשי את השאלה שאני תמיד נשאלת: ״אז רגע, טלי, איך אני אגיד לו מה אני מרגישה?״

התשובה היא: האם מה שאת רוצה זה שהוא ידע? כי אם כן, אל תדאגי, הוא יודע, או כי כבר אמרת המון פעמים או כי הוא פשוט מרגיש.

אבל האמת היא שאנחנו לא רוצים רק שהשני ידע. אנחנו רוצים שיהיה שינוי לטובה. אנחנו רוצים להרגיש אחרת.

האמת היא שמגיע לנו להרגיש אחרת. מגיע לכולנו להרגיש אהובים, מובנים, נראים, חשובים, מוערכים ובטוחים.

אז אם זה מה שאנחנו רוצים, כדאי לרדת ממסלול ה״פגיעות״ הזו וללמוד מהי פגיעות אמיתית בקשר. מהי פגיעות שעושה התקשרות?

הדבר הזה שהפעיל אתכם שמישהו אחר עשה?

הרגש הזה שדיברתם עליו כל השבוע עם החברים?

הכאב הזה שאתם חושבים עליו כל היום?

הסבל הזה שאתם לא יכולים לא לחשוב עליו?

לא, זו ״פגיעות בתחפושת״.

פגיעות קשורה למשהו שאנחנו לא מוכנים לראות, למשהו שאנחנו רוצים לזוז ממנו, למשהו שאנחנו נמנעים מלהרגיש, לתנועה לא מוכרת מעבר לקצה שלנו..

בואו נחזור להתקשרות בילדות. בשבילי היא תמיד מעיין החכמה של הקשר הזוגי.

יש 3 רמות של פגיעות:

1. ה״פגיעות בתחפושת״ היא פעולה של נרנור במעגל סגור - כמו ילד לא מרוצה שלא מפסיק לקטר ולהתלונן ולא נרגע. בבגרות זה נשמע: אני מרגישה לא אהובה, אני בודדה, אין לי מקום בקשר הזה, אני פוחד להגיד לך דברים, אני מיואשת.

2. הפגיעות כקריאה לדמות ההתקשרות בעת מצוקה- במקום בו ילד נבהל בפתאומיות ממשהו ורץ לאמא להגנה בידיים מושטות. יש בה את מוטיב ההפתעה, הרגע הלא צפוי, הפחד בגוף וחוסר השליטה במצב. יש בה גם את האמון המלא באמא או אבא כמקור להרגעה והבנה. בשונה מהמעגל הסגור של הפגיעות בתחפושת - היא תנועה פתוחה. בבגרות אלו הרגעים בהם אנו באים להיתמך בשני להרגעה והבנה.

לדוגמא: מספרים על קושי בעבודה, על כאב שיש לנו מול ההורים, על עימות עם חברה או על רגע קשה עם הילדים.

זה רך, זה הבעת אמון בשני ולכן זה לא מפעיל את השני כמו הפגיעות בתחפושת. זה לא מאשים או קורבני, אבל זה לא מה שבאמת ממיס את חומות הלבד שלנו ועושה טרנספורמציה אמיתית.

שתי רמות הפגיעות הראשונות לא באמת מייצרות בטחון עמוק בשני.

מהי הפגיעות שיוצרת את האינטימיות העמוקה ביותר ואת הבטחון העמוק ביותר בקשר?

3. הפגיעות האמיתית היא לעשות את הדבר שכולנו נמנעים מלעשות: לכוון את הזרקור של מה שלא עובד בקשר אלינו. ולבוא עם זה אל הקשר.

כדי להבין את זה נחזור גם כאן לילדות: רגעי הדרמה בהתקשרות המוקדמת קורים כשאנחנו מפשלים: שוברים משהו יקר, לא מתנהגים יפה, לא מצליחים לעלות על הבמה במופע להורים, לא אוהבים את המתנה שסבתא נתנה לנו ליום ההולדת, לוקחים ממתק מהארון בלי רשות ואמא מגלה.

אלו הם רגעי הפחד, הבושה והאשמה. אלו הם רגעי האיום האמיתי על העצמי של הילד.

השאלה הקריטית היא מה קורה בקשר ברגעי המצוקה והבהלה?

כל ילד יודע היטב בגוף שלו מה תהיה התגובה של ההורה הספיציפי שלו ברגעים הללו, וזה מה שמעצב את היכולת שלנו לעשות קשר בטוח בעתיד.

ההטבעה של האפשרות לטעות, לפגוע, להכאיב ולהחסיר- ולבוא עם זה לקשר- זו ההטבעה של האפשרות לפגיעות.

למה? כי אנחנו אנושיים ולא מושלמים ואנחנו פגיעים ואנחנו פוגעים.

וברגעים בהם החלקים הפחות יפים שלנו באים לקשר, בני הזוג שלנו נפגעים והקשר נפגע.

אלה הרגעים בהם מופיעה הפגיעות שלנו. לא כשאנחנו הנפגעים, אלא כשאנחנו הפוגעים!

הפגיעות האמיתית שלנו היא המפגש עם החלקים הפוגעים שלנו, שבהם מתערער הדימוי העצמי הטוב שלנו. הדימוי שלנו על עצמנו כטובים, נדיבים, קשובים, לא קטנוניים, מודעים לעצמנו, אוהבים, רכים, אמיתיים.

במקום בו אנחנו לא תואמים במציאות את הדימוי שיצרנו לעצמנו- שם מתרחשת דרמה מטלטלת בפנים. שם באמת חווינו דחיה, בושה, חוסר אונים ונשארנו לבד.

אלה בדיוק המקומות שאותם למדנו להסתיר, שמהם למדנו להתגונן, להסית את האש מאיתנו, להיות אלימים וכוחניים, להעלם, להראות שאנחנו ממש בסדר, להצדיק את עצמנו, להקטין את המעשה או הדפוס הפוגע.

הפגיעות האמיתית בקשר זה לפגוש מי אני באמת ומה ההשלכות של זה על סביבתי ולהישאר עם זה בקשר באופן מלא וסומך. את זה רובנו לא למדנו בהתקשרות המוקדמת. תשאלו את עצמכם כמה פעמים קרה לכם שעשיתם משהו לא בסדר והלכתם לספר לאמא או לאבא כדי להוריד את זה מהלב בידיעה ברורה שתרגישו יותר טוב אם תספרו?

כי בקשר בטוח ילד יודע שזה הדבר היחיד שיגרום לו להרגיש טוב ואהוב באמת. הוא בא להורים כדי לא להיות עם זה לבד, כדי לא להסתתר או להילחם בזה יותר, כדי להפסיק להרגיש נורא, כדי להפסיק להתנתק, כדי להרגיש אהוב באמת על כל מה שהוא.

אז מתי אנחנו חשופים באמת בקשר?

כשהזרקור מכוון אלינו פנימה. כשהאחריות היא עלינו.

כשאנחנו רואים ומרגישים משהו שלא נעים לנו לראות על עצמנו ונשארים שם, ואז מביאים לשם את בן או בת הזוג. זו פגיעות אמיתית - להגיד פגעתי, ולהישאר.

ופגיעה היא לא רק אקטיבית, אלא גם פאסיבית- שכחתי, לא הייתי מחובר, התנתקתי, פיספסתי אותך, נסגרתי מימך.. וזה לא סתם במקרה- יש חלק בתוכי שעושה את זה ואני רוצה לקחת עליו אחריות.

להגיד: ״אני מבין שיש לי חלק שפוגע, שמכווץ, שמרחיק אותך ממני״, ולהישאר.

ולהמשיך: ״אני רוצה שתדעי שאני רואה אותו. אני יודע שאת מרגישה אותו, ואני רוצה שנפנה אליו זרקור. שנהיה איתו ביחד״.

״אני רוצה שתדעי שאני עליו. אני כואב אותו, את המקום הזה בתוכי, את האימפקט שלו עליך, את הסכנה שהוא מביא לקשר, או את האהבה שהוא מחסיר מהקשר.

ואני לא שוקע בגללו לתוך עצמי - לדיכאון, לאשמה רעילה, לשנאה עצמית, לתקיפה עצמית.

ואני לא מפנה את הזרקור אליך. את לא אשמה בחלק הזה. הוא לא פה בגללך.

אני לא מקטין אותו ולא מצדיק אותו.

אני רוצה לראות את הכאב שהוא מייצר בקשר.

אני רוצה שתהיי איתי שם - כי אני סומך עליך, על הלב שלך.״

יש ברגע הזה, כשהוא קורה בקליניקה או בקשר, טעם של גאולה פנימית וזוגית.

בפעמים בהם הרגע הזה קורה בקליניקה- כל הכיוון של הקשר משתנה:

מי שהביא את הפגיעות הזו משתחרר מכלא של הסוואה והסתרה.

המערכת הפנימית שלו מקבלת בחזרה המון אנרגיה שהיתה מופנה להכחשה ולהצדקה.

יש הזדקפות פנימית של מבוגר שלוקח אחריות על מעשיו ומגן על מי שהוא אוהב (כמה אנחנו צריכים את זה מהמנהיגים שלנו ומההורים שלנו).

יש רגיעה של הילד הפנימי המבויש והמוסתר שבתוכו ששומע שהמבוגר הזה לא מתבייש בו או מתנכר אליו. הוא דואג לו. הוא לא משאיר אותו לבד.

והוא רואה בפנים של בן/בת הזוג שלו כמה רוך ואהבה יש לה כלפי הילד הזה וכמה הערכה כלפי המבוגר שהוציא אותו לאור.

אז מה המרקר הכי טוב לפגיעות?

פגיעות קשורה לרטט של בהלה ולרצון להרחקה ולהפניית הזרקור מאיתנו.

הפחד העיקרי פה הוא לא איך השני יגיב, אלא איך זה יפגע בדימוי שלי על עצמי ובסיפור שאני מספר לעצמי על החלק שלי בקשר.

אז מהי חשיפה אמיתית? כשאנחנו מוארים באור לא נעים על הבמה.

רואים לנו. רואים את הדפוסים שלנו, רואים חלקים לא יפים שלנו, לא פוטוגניים, ואנחנו רוצים להסתיר, להכחיש, להצדיק, להקטין ולהתגונן ובמקום זה אנחנו באים עם זה לקשר.

הרגע הזה הוא רגע נורא מפחיד. הוא הפוך לגמרי מהטבע של מערכות ההגנה. זו תנועה שהיא נגד כל מה שלמדנו לעשות כדי לשרוד.

הטבע של מערכות ההגנה הוא הסוואה.

הטבע של ההחלמה והאינטימיות הוא גילוין של מערכות ההגנה האישיות שלנו.

ככה יוצאים מהקרב למרחב אינטימי - חושפים את הקלפים.

הפגיעות במסווה היא עמדת הכוח של החלש. לא נותנים לי, חסר לי, אני סובל, אני לבד.

ימימה היתה אומרת שחולשה יכולה להיות הדבר הכי כוחני שיש בקשר.

הפגיעות האמיתית היא לוותר על עמדת הכוח הזו. זה מפחיד. זה מניח אותנו בידיו של השני. עכשיו הוא באמת יכול לפגוע בנו בזכות המידע החדש עלינו, בזכות עמדת הכוח שלו עלינו, המידע המסוכן ביותר שלמישהו יכול להיות עלינו.

תרגישו את זה בגוף, זה מרגיש כל כך מפחיד- זה סימן לפגיעות.

הרגע הזה הוא כמו שמש של זריחה בבוקר - המעבר מחשכה ליום חדש.

האור שלה מרפא. הוא עוזר לראיה. הוא מחזק את המערכת החיסונית.

זהו רגע המעבר מחשכה פנימית - המקום בו אנחנו מושקעים בהתגוננות, הצדקות והאשמות ולא רואים את עצמנו. אל העולם, אל הקשר. זה מייצר החלמה.

כשאנחנו יוצאים מהחשכה שבתוכנו אל האור אנחנו רואים טוב יותר את עצמנו וממילא מתחילים לראות יותר גם את האחר.

הפגיעות הזו- של יציאה מהחשכה אל האור- שמכוונת את האור לחלקים חשוכים שלנו (להגנות שלנו)- תמיד מייצרת בתוכנו גם יותר ראיה של הסבל והכאב של האחר- הסבל שאנחנו מייצרים.

זו לא האשמה עצמית, וזו גם לא האשמה של האחר. זו גם לא קורבנות- אלא לקיחת אחריות אמיתית, בוגרת, על הדפוסים שלנו, על ההתנהגויות שלנו.

מי שמבין את העוצמה הגבוהה של קונפליקטים בקשר יודע שהרבה מהמלחמה בקשר היא מלחמה להכרה. כשאנחנו עושים את התנועה של הפגיעות האמיתית הזו- אנחנו נותנים לשני את כל ההכרה שהוא צריך- והוא יכול להירגע.

מי שמתחיל לומר: אני רואה כמה אני מכאיב כשאני נכנס למקום הזה שלי. יש לי שם עולם של מחשבות שליליות, ביקורתיות עליך.. זה באמת לא קשור אליך- ברור שאני תמיד יכול למצוא סיבות במציאות למה זה כן, על כל אחד אפשר להעביר ביקורת אמיתית. אבל אם היתה פה מישהי אחרת כנראה שהייתי מפנה את זה אליה.. ואני לא אוהב את החלק הזה שלי, לא נעים לי לראות אותו, אבל אני בוחר באומץ לא להסיט מבט. ואני יודע שרק אם נראה אותו ביחד ותתני לי יד כשאני רואה אותו אני אוכל לאט לאט להביא אליו אור. כל עוד הוא בחשכה הוא מפעיל אותנו- כשהוא באור- אנחנו יכולים ביחד להחליש את הכוח שלו.

זו פגיעות.

מי שיכולה לומר: אני רואה שכשאני מרגישה איום אני מתחילה לבנות עליך תיק פלילי, על כמה אי אפשר לסמוך עליך, על כמה אתה לא אמין, על כל הפגמים שלך. וגם אם אני לא אומרת לך את זה – אתה מרגיש. זה מנגנון שקורה בתוכי. אני מתרחקת. אני מדברת עליך עם חברות ומשכנעת את עצמי עוד יותר.

זו פגיעות.

מי שיכול לומר: אני רואה שכשאני בא להגיד לך משהו שקשה לי שעשית אני עוטף את זה ב״איך אני בסדר״, באיך אני לא הייתי עושה את זה, בהשוואות לאחרים.. אני רואה את החלק הצדקני והקורבני הזה שלי, אני רואה כמה זה מכווץ אותך ולא מאפשר לך לשמוע אותי, כמה זה עושה אותך קטנה.

מי שיכולה לומר: אני רואה שיש רגעים שאני פשוט מאבדת את זה ומתפוצצת עליך- זה לא מגיע לך. גם אם עשית משהו לא בסדר, העוצמה והמילים שנאמרות שם הן חוסר השליטה שלי על עצמי- זה קשה לי לראות את זה ולא להצדיק את זה דרך להראות כמה אתה היית לא בסדר במעשה שלך. יש לי אינסטינקט להגיד ש״אתה הבאת אותי לזה״ כי אני מתביישת ברגעים האלה שלי. אבל זה לא פייר לשים עליך את הפתיל הקצר שלי. ואני רוצה שתדע שאני רואה את זה, ואני רואה אותך שם.

כשהרגע הזה קורה בלי ציפיות, בלי אבל, בלי לזוז משם זהו רגע ריפוי.

זה רגע שלא מכווץ את השני, להפך, זו פגיעות שמוציאה את השני מהכלא שהדפוסים שלנו שמים אותו בתוכו. זה מאפשר לו/ה לבטוח בנו ולהירגע ואז מה שמגיע ממנו זה תמיד חמלה אמיתית, הערכה, הכרת תודה, רוך אמיתי ורצון לעוד קירבה.

למה זה כל כך קשה ומפחיד לנו? על זה אכתוב בפוסט הבא.

ובכלל, אם יש לכם מחשבות או שאלות על זה אשמח שתשאלו/ תגיבו ותכוונו אותי להמשך.

פגיעות זה לא מה שאנחנו עושים כשהשני פוגע בנו או כשאנחנו נעלבים.

פגיעות זה הסטייט אוף ביינג שלנו. זה האדם והאנרגיה שהשני פוגש כשהוא בא אלינו. זו העמדה הפנימית שלנו בקשר.

ממה עשויה השכבה החיצונית שלנו שאותה פוגש האדם השני בקשר? למה היא מכוונת?

האם אנחנו משוריינים, קוצניים ומתחמקים ממידע שבא מבחוץ או שאנחנו פתוחים, רכים ומכניסים פנימה? האם אנחנו עסוקים במה לא בסדר אצל האחר ואיך להגן על עצמנו מפניו? האם אנחנו מכוונים לטובת האחר ולקרבה? האם אנחנו בודקים באמת בתוכנו מה אני עושה שמייצר יותר או פחות בטחון עבור האחר?

האם כשהשני בא אלינו הוא פוגש מישהו קשוב, רך ופתוח?

האם הוא פוגש חומר אטום שמחזיר אליו הכל והוא מתחרט שניסה ופתח את הפה?

המפגש האנושי בקשר התקשרותי הוא מפגש קרוב - מפגש עור בעור.

איזה עור יש לכם?

האם המפגש איתכם הוא כמו עם אדמה קשה ויבשה שדבר לא נכנס לתוכה?

האם המפגש איתכם הוא כמו עם אדמת חול טובענית שבה הכל מחלחל פנימה והופך לקריסה פנימית לתוך אשמה, ייאוש וכשלון, ללא ספיגה וצמיחה?

האם המפגש איתכם הוא כמו בוץ סמיך וכבד שקשה עד בלתי או אפשרי לזוז בתוכו?

או האם כשמדברים איתכם אתם מצד אחד יציבים, נוכחים ולא נהרסים, ומצד שני סקרנים, פתוחים ולוקחים פנימה?

האם אתם מכוונים להגנה עצמית או לכיוון של אמון, התפתחות וצמיחה?

כשבני הזוג שלנו באים אלינו עם קושי שיש להם מולנו, הם מביאים את עצמם וגם את מה שקשה או חסר להם. הם גם רואים ומרגישים חלקים ״לא אפויים״ שלנו.

והם גם בונים איתנו את המרחב האינטימי המשותף שלנו - מרחב שבו גם אם קשה, עדין ופגיע לי מה שנאמר - אני נשארת פתוחה וקשובה אליהם.

ברור שכאשר המישהו שאני הכי אוהבת ומאוד תלויה בו בא לדבר איתי על משהו שקשה לו בקשר יש בזה איום - על העצמי שלי, על הבטחון שלי בקשר, על האם אני אהובה וטובה.

בנוסף עלולות לעלות תחושות של אשמה ובושה, חוויה של כשלון או כאב על זה שהשני לא שמח בי - כל אלו אנושיות ולגיטימיות. השאלה היא האם למרות כל זה אני קשובה ופתוחה.

האם יש בי אמון באהוב שלי ובכוונת ליבו? או שאני עוברת למצב הגנתי/התקפי?

האם כאשר אני נבהלת, מופעלת ומתערערת

- אני לא מבטלת את הקושי שלהם

- אני לא מנפנפת אותו בפתרונות או הסברים

- אני לא אומרת להם ולעצמי שאני יודעת על מה אני צריכה לעבוד

- אני לא מאשימה אותם בזה שאני מתנהגת ככה

- אני לא קורסת פנימה לבור הדכאון והיאוש ונעלמת להם

אני נשארת במצב של הקשבה, סקרנות וחקירה. אני נשארת במצב שבו אני יודעת שאני לא רוצה ליפול לבור של אשמה או פגימות וגם בוטחת בבן הזוג שלי שלא רוצה לפגוע בי. אני יודעת שאני אנושית וחלקית ושיש לי עוד עבודה לעשות, ואני רוצה להקשיב לאהובי, כי הוא רואה ומרגיש משהו נכון.

אני רוצה לעשות את העבודה שיש לי בקשר, כי אני אוהבת אותו ואיכפת לי ממנו.

אני רוצה לעשות את העבודה שיש לי בקשר כי אני רוצה להיות שלמה יותר, בריאה יותר, עם יותר חלקים מוארים ומעובדים ופחות חלקים של צל, ניתוק והגנה.

אני יודעת שמה שמפריע לו זה בדיוק החלקים שהגנו עלי כל כך הרבה שנים. אותם חלקים ששירתו אותי בעבר מעכבים אותי ומכאיבים לאהובי.

פגיעות היא פתיחות אמיתית.

קשרים סוערים, פצועים או מנותקים הם קשרים שבהם כשמישהו בא עם משהו שמכאיב לו, השני מחזיר לו - מחזיר אור, במקום מחזיר עור.

אם השני ״מחזיר אור״ - מאשים אותי, מתגונן, מצדיק את עצמו - לא תהיה קירבה.

אם השני ״מחזיר עור״ - מתקרב, מתרכך, מסתקרן, מביא כנות, רואה את עצמו - הקשר רק הולך ומעמיק.

מי שבא לשני לא צריך שהשני ישתנה. הוא צריך להרגיש את החדירות שלו, כי אחרת הוא נשאר לבד ואף חמור מזה - הוא נפצע ממה שחוזר אליו.

כשאנשים מנסים להיות ״מוארים״, צודקים, יודעים, ומגנים על עצמם על ידי הגנה שעסוקה בלהוכיח ש״אני בסדר״ או ״אני יותר בסדר״ - הם מחזירי אור.

כשאנשים מנסים להיות ״מוערים״ - אנושיים, פתוחים, ערניים אל מול הכאב או הצורך של השני - הם מחזירי עור. השני מתווסת מעצם הספיגה והרוך שהוא פוגש בצד השני. הוא מתקרב ומתרכך בעצמו. הם מתמזגים והופכים לגוף חדש אחד מעצם זה שיש להם השפעה מיטיבה אחד על השניה. החדירות מייצרת תחושת קשר עמוק ומשתנה. החדירות מביאה תקווה גם כשקשה. החדירות מייצרת לשני חוויה של הכרה ושל נראות.

זוהי התקשרות אמיתית - הידיעה שהשני משנה אותי לטובה.

מי שעורו לא חדיר, מי שלא פתוח לבדוק את החלקים שלו שפוגעים בקשר - לא משתנה לטובה. להיפך, הוא משתנה לרעה עם הזמן.

כדי להישאר פתוח ולכוון זרקור לחלק שאינו מחמיא ומואר בתוכנו, זה דורש אמון עמוק בזה שהשני לטובתי, והאמון הזה נפגם לכולנו בילדות.

פגיעות היא קפיצה של אמונה. היא היכולת להישאר פתוח, קשוב וסומך כשהשני מגיע וכל הגוף שלנו רוצה לברוח, להתגונן, להתנתק, להתקיף ולהסתגר - כי כך למדנו להגן על עצמנו.

כולנו רוצים וזקוקים לקירבה ולאינטימיות - עור לעור. בשביל זה אנחנו צריכים להיות עם גבולות עור רכים ולא עם שיריון קשקשים, לא עם מחזיר אור שמסנוור ומטריף את הדעת, שלא נותן הכרה ונראות. לא עם חול טובעני ששואב הכל פנימה אל בור הטראומה והפגימות שלנו.

הפגיעות הזו - המצב האנושי של גבולות דיפוזיים אל מול אחר משמעותי הם לא רק בשבילו. רוך אנושי, פגיע, סקרן ומתפתח הוא הטבע האנושי הבריא שמגיע לנו לחיות בו.

קירבה אמיתית ועמוקה בקשר היא האהבה שכולנו מייחלים לה.