בחזרה לגן עדן או מהי מודעות עצמית?

אתמול בשיעור בקורס הטראומה ההתקשרותית לימדתי על הפונקציה ההתקשרותית של נתינת שמות למחשבות או למנגנונים, ולמה נתינת השם הזו מאפשרת קשר עם האחר.

מהי נתינת שם?

נתינת שם היא התעלמות מהתוכן של המחשבה או של הנטיה האישית וסימון הפונקציה שלה במערכת.

לדוגמא: נניח שאני במצוקה ואני מספרת לבן הזוג שלי על הקושי שלי והוא שותק.

יתכן שהמחשבה שתעלה בי היא: ״הוא חלש, אין לו מסוגלות להתמודד עם הקושי שלי״, או לחילופין המחשבה תהיה: ״הוא לא מעוניין לשמוע אותי. אני לא מעניינת אותו״.

לכאורה, התוכן של שתי המחשבות הוא שונה. הראשונה אומרת שבן הזוג שלי מעוניין אך לא יכול, והשניה אומרת שהוא לא מעוניין. אבל אם אני אשאל מה השם של המחשבות הללו - השם שלהן הוא אחד: מחשבות ייחוס. שתיהן מחשבות שמייחסות לבן זוגי מאפיינים, כוונות ויכולות.

ה״שם״ לא מתייחס לתוכן הספציפי של המחשבה, ואפילו לא עוסק בשאלה האם הייחוס נכון או לא נכון וצודק או לא צודק. נתינת שם היא תנועה שמתעלמת מהתוכן ומתעלמת משאלת הצדק.

בסיפור גן העדן מסופרות 3 פעמים בהם האדם נותן שמות:

פעם ראשונה שהוא נותן שמות לחיות ופעמיים הוא נותן שם לבת הזוג שלו.

אז מהי נתינת שם? נתינת שם היא יצירת קשר. תחשבו על המשמעות של שמות חיבה. למה אנחנו נותנים שמות חיבה לאנשים הקרובים אלינו? כי לתת שם למישהו ולא רק לקרוא לו בשם שניתן לו בלידתו זו תנועה של קירבה ושל קשר.

אחד הדברים המופלאים במשפחה הוא שבגלל שהקשר כל כך קרוב אנחנו כל הזמן נותנים עוד ועוד שמות חיבה לילדים ולבני/ות הזוג שלנו, ועם השנים והגילוי המחודש של הקשר שמות החיבה משתנים ומתרבים.

אז כמו במשפחה, כך גם בנפש - נתינת שם היא יצירת קשר עם עצמנו. נתינת שם לחלקים שלנו היא מודעות עצמית.

אנשים אומרים שהם מודעים לעצמם ואז מספרים את אותם סיפורים, תובנות, מסקנות ואבחונים שהם אספו לאורך השנים. זו לא מודעות.

מודעות עצמית היא היכולת להיפרד מהתכנים המשכנעים של המיינד ומתחושת הצדק שלו, ולהסתכל על ה״חומרה״ שממנה עשוי המיינד שלי.

מי שלא מבין ממה מורכבת החומרה שלו, לא באמת מודע לעצמו. הוא שרוי בחושך של המחשבות והסיפורים שלו. הוא נמצא במעגל סגור שאינו פתוח למידע חדש.

החומרה שלנו מורכבת הן מאיכויות וממהויות והן ממנגנונים והגנות.

נתינת שמות היא יצירת קשר לא מזדהה ולא מתערבב עם חלקים מעצמנו.

ככל שאנחנו מובחנים יותר מהמחשבות שלנו, וככל שאנחנו ערים יותר לנטיות, לפעולות ולמנגנונים של הנפש ושל התודעה שלנו, אנחנו הופכים לאדם שלם יותר.

התקשרות תלויה במובחנות - מובחנות מהמיינד המייחס שלנו, מובחנות מהצדקנות שלנו, מובחנות מהקורבנות שלנו, מובחנות מהתקיפה עצמית שלנו, מובחנות מהניתוקים והאידאולוגיות שלנו. אנחנו לא הם.

מובחנות מהחלקים המייחסים/קורבניים/מאשימים (את עצמי או את האחר)/אידאולוגים שלנו מאפשרת קשר קרוב עם מי שלידנו.

אתמול בקורס סיפרתי שאני לדוגמא, תמיד מכלילה, אבל תמיד! כל עוד לא נתתי לזה שם, הייתי מכלילה ומפעילה את תומר, האיש שלי, וגם משכנעת את עצמי בלי משים שההכללה נכונה.

היכולת להגיד: ״ווי, יש לי קטע כזה שאני מכלילה״ או אפילו לצחוק על עצמי: ״אני ממש אוהבת להכליל״ - היכולת לתת שם לנטיה הזו שלי, איפשרה לי להקליל במקום להכליל.

היכולת לתת לנטיה הזו שם איפשרה לי לעשות איתה קשר קרוב. הבנתי שאני מכלילה כדי להדגיש את האמירה שלי. הבנתי שזה נובע מחוסר אמון עמוק שמקשיבים לי ולוקחים לתשומת הלב אם אני לא מכלילה. הבנתי שחוסר האמון הזה לא קשור להווה ולתומר, האיש המקשיב שלי. והכי חשוב - הבנתי שהאימפקט של ההכללה על בן הזוג שלי הוא שהוא מתגונן מפניה ואז אני בעצם נשמעת פחות. (תשומת הלב שלו נלקחת ממני אל ההכללה שלי). כל זה קרה רק כי נתתי להכללה שם. הפסקתי להכחיש את הנטייה שלי להכליל. הפכנו חברות, ועם חברה לא הולכים לישון בלילה.

כל אדם הופך להיות שלם יותר כשהוא מסתכל על המציאות שלו ועושה איתה קשר - לא כאחד איתה אלא כמישהו שיש לו אחריות מלאה על כל חלק וחלק בה.

כל עוד אנחנו אחד עם המציאות הפנימית שלנו - אנחנו בבדידות ואין לנו את עצמנו.

כשאנחנו מטילים ספק בפרשנויות ובמחשבות שלנו ומתחילים לפגוש את המנגנונים הפנימיים שלנו - שם אנחנו נעשים יותר שלמים. באופן פרדוכסלי, רק כשאנחנו מפסיקים להזדהות עם מנגנוני הקורבנות, הפיצול, הצדקנות, ההגזמה והדרמה שלנו, רק כשאנחנו אומרים לעצמנו בקול שזה מה שאנחנו עושים, רק כשאנחנו קוראים לזה בשם - רק אז אנחנו נעשים חברים אמיתיים של עצמנו.

ורק אז, אנחנו פתוחים ופנויים לראות את האחר כמי שהוא באמת, וגם מאפשרים לאחרים גישה לראות ולהתקרב אלינו.

כל עוד אנחנו אחד עם הסיפורים והדעות שלנו, אין קשר גם עם האחר. אנחנו משליכים עליו את המחשבות ואת המבנים הפנימיים שלנו על עצמנו ועל הדמויות המוקדמות שלנו.

כשאנחנו מתחילים לתת שמות באומץ לחלקים בתוכנו, להתנהגויות שלנו ולמחשבות שלנו - אז אנחנו יכולים לפגוש באמת את עצמנו, ומשם גם את מי שאיתנו.

נחזור לגן עדן, חטא אדם הראשון והסילוק מגן עדן מתחיל במקום בו האישה נקראת אישה על שם האיש שמצלעו היא נלקחה. הקשר הראשון של אדם וחוה הוא קשר ללא מודעות עצמית, קשר של חוסר מובחנות - היא בשר מבשרו. האדם רואה את בת זוגו דרך עולמו הפנימי - עולם של פרשנויות, ייחוסים והשלכות. הוא לא מודע לעצמו. הוא לא מבין את עולמו הפנימי ולכן הוא גם לא פוגש את בת זוגו מתוך פתיחות וסקרנות. הוא מחליט מי היא ומשליך עליה את המבנים הפנימיים שלו. זו גם הסיבה לכך שהדבר הראשון שהוא עושה בקשר איתה זה להאשים אותה על חטאו.

רק כשהאדם מודע לעצמו, מובחן מעצמו, הוא מפסיק להאשים אחרים בחטאו ולהיות הקורבן. הוא לוקח אחריות על מעשיו. רק אז הוא יכול להסתכל על בת הזוג שלו ולראות אותה באמת ואת הכוח המיוחד שלה כאם כל חי, ואז הוא משנה את שמה מאישה לחוה.

יש דרך לחזור לגן עדן. הדרך הזו היא לחפש שם לחלקים השונים בתוכנו. לא מתוך אשמה, שיפוטיות וביקורת עצמית, אלא מתוך סקרנות ורצון אמיתי לחיבור.

איך עושים את זה? שואלים את עצמנו: ״מה השם של המחשבה הזו?״

התשובות יכולות להיות רבות ומגוונות: זו מחשבה מתגוננת או מצטדקת? זו מחשבה קורבנית או מאשימה? זו מחשבה מייחסת או משליכה? זו מחשבה מאדירה או משחירה?

זה לא עושה אותי אדם רע שאני מצטדקת, מתקרבנת, מאשימה, משליכה, מגזימה... כולנו עושים את זה. אבל זה כן עושה אותי אדם הרבה יותר טוב כשאני יכולה לומר את זה בקול ולתת לזה שם, וזה מאפשר לי להיות יותר פתוחה ונגישה לקשר עם כל מי שבסביבתי.