בין פחד וחרדה

אתמול פגשתי את אחי הבכור, הוא מוקדש עכשיו למסע של קירוב לבבות ושינוי חברתי. הוא אמר לי משפט שאני מכירה כל כך עמוק מהחיים המקצועיים שלי בעבודה עם זוגות:

אנשים פיתחו היום ״חשיבה של חרדה״ – חשיבה של חרדה לא מאפשרת חיים של יחד, לא מאפשרת הידברות ולא שינוי, חשיבה של חרדה יוצרת הקצנה ואלימות.

אמרתי לו שהדבר הכי עצוב הוא שזה לא קשור למלחמה, ולא לסכסוך הישראלי פלסטינאי ולא למחלוקות בין ימין ושמאל ודתיים וחילונים. זה הרבה יותר עמוק.

מיינד של חרדה הוא המיינד הכי נפוץ שיש , הוא מפרק בתים, הוא יוצר קונפליקטים בין אוהבים, הוא יוצר ריחוק ותחושת זרות וניתוק והוא מביא הרבה מאוד אנשים ליאוש מאהבה או ליאוש ממי שהיה יכול להיות האהוב שלהם.

אני פוגשת אנשים שהם בעומק הלב האנשים הכי חשובים אחד לשניה, הם יכלו להיות אהובים ואוהבים מושלמים, אבל הם מנוהלים על ידי מיינד של חרדה שמייצר פיצול בין מי שאשם ומי שקורבן, שמאבחן את יקיריהם בהתנהגויות ובפתולוגיות חמורות, שעושה אותם כל כך צודקים שאפשר למות מרוב צדק, שעושה אותם נוקשים ועיוורים לכמה הם עושים לשני בדיוק מה שהוא עושה להם ויותר גרוע. שנותן להם לחשוב ש״אין ברירה״ , ושהם מוכרחים״ , שמביא אותם להציב גבולות במקום בו הדבר הכי חשוב זה להוריד גבולות ולהיות אחד.

מיינד של חרדה עובד במעגל סגור- הוא לא פתוח למידע חדש מהשני, הוא לא גמיש ומוכן להפתעות טובות אלא נוקשה ומזהה כל הזמן סימנים לסכנה.

בסופו של יום המיינד של החרדה באמת גורם למי שבצד השני להתקשח, לסגת ולהתבצר ולהיות פחות בטוח.

המציאות החרדתית הזו מייאשת וממלאת ספיקות, כי באמת קשה להרגיש מובנים ומוגנים ולהירגע, ולשחרר ולהרפות ולהיחשף מול מישהו כל כך מסוכן וכל כך מפחיד וכל כך לא אמין כמו שאומר לנו המיינד של החרדה.

אני מכירה רק תרופה אחת שבאמת עוזרת להפחית חרדה- לפחד יחד.

מי שמפחד- לא חרד.

מי שמפחד- קורא לשני מתוך אמון ותקווה שישמור עליו, מבקש עיטוף ורוך.

מי שמפחד – לא אומר על השני שהוא לא... ושהוא כן..

מי שמפחד לא שומר על עצמו מפני האדם היחיד בעולם שאמור ויכול להגן עליו.

שום פערים ואי הסכמות לא מפריעים לנו להבין את הפחדים אחד של השניה- להתקרב, להתרכך , להקשיב ולהסכים לשמור אחד על השניה.

רק חרדות ומיינד של חרדה שמפצל טוב ורע וצודק וטועה ובסדר ולא בסדר- רק הוא שעושה אותנו זרים, רק הוא שמרחיק אותנו מהאחר ועושה את האחר בסופו של יום באמת יותר מנוכר ופחות קרוב ואוהב.

לא ״הם מפחדים״ , אלא ״אנחנו מפחדים״, כולנו מפחדים.

אני פוחדת, אני פוחדת מדחיה, מכישלון, מנטישה מלנטוש, מאובדן, מלפגוע ומלהיפגע, ובעיקר אני פוחדת הכי בעולם מלפספס ומלבזבז את החיים על מלחמות.

לפחד ביחד- זה ריפוי

לשמור אחד על השניה- זה גאולה.

מאחלת לכולנו שנזכה להכיר בהיותנו יצורים אנושיים, פגיעים ופוחדים שרצים להתנחם אחד בזרועות השני- הקיום שלנו שברירי ומפחיד- כדאי להתקרב ולהיצמד אחד לשני במיוחד כשמסוכן- כל חיה יודעת את זה – וכל חפץ חיים רוצה וצריך את זה.