בשביל "אני" בת ה18

אתמול בבוקר, בתוך דיווחים על נפילות בצפון ועדכונים על ביטולים של ארועים ופעילויות פגשתי קבוצה של אנשים מיוחדים ועמוקים והתחלנו מסע קצר/ארוך של חודש ביחד.

אני שואלת את עצמי מה היה קורה אם בת ה18 שהייתי, בתחילת זוגיות ראשונה, היתה לוקחת קורס כזה, האם החיים שלי היו הולכים לכיוון אחר?! אני יודעת שלא היתה לבחורה הזו מודעות , שהיא היתה עסוקה ברוח כמו צעירים רבים וחשבה שזוגיות זה משהו שכולם בסוף יכולים לעשות אז אין מה ללמוד את זה ואם לומר את האמת קצת התביישה לומר שקשה לה שם והיא אבודה.

אני חושבת על האמא שקנתה את הקורס הזה לבת שלה למתנת אירוסין, ועל עוד אימהות חכמות שקנו את ה״לומדים אהבה״ לילדים שלהן.

אני מעריכה כל כך את כל מי שיושב מולי, במצלמה פתוחה, ואומר: יש לי מה ללמוד שם.

נזכרת כמה הצעירה שהייתי היתה כל כך מנוהלת מבושה ולכן לא אמרה בקול: קשה לי. ולא פנתה לעזרה. בעולם שבו גדלתי זוגיות היתה משהו שלא משתפים בו בקלות, כולם היו נראים כל כך מאושרים.

ולא רק אומץ צריך כדי להצטרף לקורס כזה, צריך פתיחות לערער מסגרות מחשבתיות וסיפורים ודימויים על עצמי ועל האחר, צריך מסירות ומוכנות להשקעה וצריך להיות מישהו שמוכן לקחת אחריות על החלק שלו. איפה עוד יש אנשים כאלה?!

אז אני בהודיה עצומה על שדבר כזה מתאפשר לי היום, ללוות אנשים בדרך הזו, להכשיר אנשים שמטפלים באנשים ומלווים אותם בדרך הזו. אנשים שמסכימים ללמוד, שאמיצים לחשוף, שלא מפחדים להיות פגיעים ולהראות לא מושלמים ושיש להם דחף לצמיחה וטונות של אחריות אישית.