גיבורי על

גם אתם גיבורי על?

הסיפור הזה קרה לפני 14 שנה בדיוק, כשגרתי עם משפחתי בקווינס בניו יורק. הלכנו ברחוב ביום בשבוע שבו האמריקאים מוציאים למדרכה את כל הדברים המיותרים שהם קנו כדי שהם יוכלו לקנות המון דברים מיותרים ממש חדשים. הבן הקטן שלי זיהה בערמת ג׳אנק תחפושת חדשה מהניילון של ספיידרמן.

(לאלה שאינם מביני דבר, ספיידרמן עצמו, המקורי, גר בקווינס - איזה צירוף מקרים מטורף!)

הילד, בן 4 וחצי בדיוק, התרגש כאילו הוא זכה בלוטו! כל אם ואב מכירים את הגיל שבו הילדים רוצים להתלבש כל יום כמו גיבורי על, להרגיש חזקים, כל יכולים ומצילים את החלשים.

בקיצור- בול פגיעה!!!

הבאנו את התחפושת הביתה והילד עלה לחדרו בהתרגשות כדי למדוד אותה. ״היא מתאימה בול!״ הוא צעק ורץ לקראתנו לבוש בחליפה וקורן מאושר. אנחנו הבטנו בו ולא ידענו אם לצחוק או לבכות - הילד לא שם לב, אבל לספיידרמן היתה חצאית. או במילים אחרות, זו היתה תחפושת של ספיידרוומן. אבל, למה להרוס שמחה של ילד? אנחנו לא חשבנו שהפרט המגדרי חשוב והילד אכן לבש את התחפושת בבית במשך חודשים והרגיש גיבור על, כל יכול ומאוד מאוד הרואי.

אני זוכרת את עצמי צופה בחצי חיוך בספיידר (וומן) הצפלון שעומד לו בראש גרם המדרגות עם התחפושת, קורא קריאות גבורה, ומזנק להציל את הטובים מהרעים - חסר פחד, כל יכול ומתגייס להצלת הטובים והחלשים.

חשבתי אז, כאם מנוסה, על הפאזה הזו של פנטזיית ההצלה המגלומנית של הילדים בני החמש. חשבתי על זה שחלקנו נתקעים בה, גברים ונשים. חשבתי על הרווחים שיש בלהרגיש מושיע ומציל ושאי אפשר להסתדר בלעדיך, ועל תחושת הריגוש והאקסטרים שבלהיכנס דווקא למקומות הבלתי אפשריים (רגשית או פיזית) שאחרים מסתייגים מהם ולהסכים לא לחשב סיכונים אלא לקפוץ לאש ולצאת מהצד השני כשהאדם שהצלת בזרועותיך.

14 שנה עברו וגם היום אני עומדת מול אנשים שהעמדה הזו מנחה את חייהם. אני רואה איזו תחושת סיפוק, מסוגלות ומשמעות יש בעמדה הזו. אני רואה כמה העמדה הזו מצילה אותם מפני מפגש עם חידלון וחוסר אונים, אבל היום אני גם מבינה את המחיר שהם משלמים וכמה קשה להיות בקשר אמיתי, חשוף ופגיע מתוך העמדה הזו.

אנשים כאלה תקועים בחליפת גיבור על במדי צבא, בחלוק רופא, בספת המטפל וליד הלוח בכיתה. הם לא יכולים לבחור ללכת כי זה לנטוש ולפגוע. הם לא יכולים להרשות לעצמם לשים ראש ולהישען כי זה חלש, פגיע ומפחיד נורא להיות גיבור-על חלש.

הם לא פוגשים את הצורך להרגיש אהובים בלי להציל ולתמוך ולהיות בשביל. כשהם מנסים להתרחק קצת, לנשום ולדאוג לעצמם, הם מרגישים ריקנות, ואז, כמו מכורים, הם חוזרים ללבוש את החליפה כדי להרגיש הם שוב.

חליפות גיבורי על קיימות בהמון צורות ומרחבים: משפחתיים, זוגיים, לאומיים, קהילתיים וחברתיים. הן מייצרות מציאות שלא רק מי ששכח אי שם בגיל חמש להוריד את החליפה כלוא בה אלא גם כל מי שמסביבו.

להיפגש עם החליפה ולהכיר את המחירים והרווחים שלה, מאפשר גם לבחור להסיר אותה לפעמים ולהישאר חשוף, וזה מפחיד פי אלף מאשר לזנק על קורי עכביש בין גורדי שחקים בניו יורק. (את זה כבר ידע ספיידרמן).

לכל אחד מאיתנו יש חליפה כזו. אנחנו אוהבים אותה ושונאים אותה באותה המידה, ואנחנו לא מודעים לכמה היא משפיעה על היכולת לאהוב באמת ולהיות אהובים באמת.

האם אתם מוכנים לצאת איתי להרפתקה ולפגוש את החליפה שלכם? ואולי להסכים להוריד את החליפה ולהיות מוכנים לסיכון שבאהבה בלעדיה?