געגוע

כולנו היינו מנותקים השנה

מנותקים מכובד המחירים שהמלחמה הזו גבתה מאיתנו

מנותקים ממה שקורה למי שעדיין שם במנהרות

מנותקים מהזוועות שקורות שם בעזה לעשרות אלפי אנשים

בלי קשר לעמדות פוליטיות , כדי לשרוד השנה, כדי להישאר שלמים,

כדי לתפקד בעבודה, כדי לחייך לילדים - כולנו היינו צריכים גם להתנתק.

ואפשר להתנתק בכל כך הרבה צורות:

מסכים, הפגנות, מילים, חומרים, נסיעות, אוכל, אידאולוגיות

אבל כולנו מנותקים

אחרת לא היינו שורדים את המגה טראומה הפעילה, את הפחד המצמית מה״הותר לפרסום״ הבא, את האשמה הנוראית על מה שאנחנו עושים, את אשמת הניצולים, את אשמת הממשיכים לחיות.

את הים האינסופי של הכאב האנושי שסביבנו.

הניתוק המבורך הזה הציל את כולנו השנה, ומי שלרגעים או ליותר יצא ממנו-

הרגיש את התופת ואת הבלתי נסבלות של החיבור- וחזר אליו במהרה.

גם הזעם הוא ניתוק, וגם המחאה, והשנאה וגם החיוביות.

פשוט להרגיש מלא כאב, פחד וחוסר אונים - זה הרבה יותר מידי.

ובתוך כל הוויכוחים, הפעולות, הידיעות, הדעות והתקוות...

הלכו לאיבוד נימים דקים של אהבה, של הקשבה, לא רק לאחר, קודם כל פנימה.

נימים של רוך, של מורכבות פנימית, של פגיעות יומיומית.

כל החומרים האנושיים שאנחנו בנויים מהם בימים כתיקונם (ימים כתיקונם - איזה ביטוי מקסים. לא ימים טובים. ימים מתוקנים. ימים שאולי עוד יהיה אפשר לתקן)

אני מתגעגעת אליהם - למנגינות הרכות, לתנועות העדינות שמחברות למה שקורה בכאן ועכשיו הפנימי, לחיים, לצרכים שכולנו כבר לא זוכרים שיש לנו.

צרכים וכמיהות שפינו את עצמם לטובת מלחמת קיום השרדותית - פיזית ונפשית.

יש לי געגוע שאני מפחדת להודות בו, לעצמי של לפני המלחמה הזו, אל העולם של פעם. אל עולם שבו להתחבר, להרגיש ולנשום אוויר פנימה לכל מקום בגוף לא היה מעלה כל כך הרבה כאב.

יש לי געגוע לשמחה שהיא לא למרות, לצחוק שהוא לא כדי לשכוח, לרגיעה שאין בה ציפיה לאסון הבא, לאהבה שלא צריכה לפנות לעצמה מקום בחיים בכוח.

יש לי געגוע לעולם שבו הייתי מנותקת ממה שלא שייך אלי (חדשות, פוליטיקה, רכילות) ומחוברת רק למה ששלי (הגוף שלי, האנשים שאני אוהבת, העשייה שלי). לפעמים זה מרגיש כאילו הכל עכשיו הפוך - עולם הפוך.

הגעגוע הזה מכאיב לי פיזית בלב, מעלה דמעות.

אולי הגעגוע הזה מקבל עכשיו מילים ואני מרשה לו לו להיכתב כי יש לי תקווה.

כי יש לי שביב של תקווה שמתישהו, רק אחרי, שכולם ישובו, שתיפסק המלחמה...

נוכל להתחיל לאסוף שברים, להחלים, ואז לחזור לחיות, להיות.