דכאון, פגימות וקשר זוגי

אתם מכירים את התחושה הזו שמול איזה תיאור של שמחה או הצלחה שאתם קוראים עליהן או שומעים עליהן מתחילות מחשבות שמשהו אצלכם לא בסדר?

אתם מכירים את התחושה שמול תצלומים של ״משפחות מושלמות״ האוויר יוצא לכם ואתם מרגישים פחות טובים משהרגשתם לפני רגע?

וזה לא כי אתם ״קנאים״ וזה לא כי אתם תמיד צריכים להיות ״יותר״ או במקום הראשון.

ועדיין משהו בטוב של אחרים מעלה ספקות פנימיים ותחושת פגימות.

אני רוצה לדבר על הקשר בין דכאון לזוגיות.

התחלתי לטפל בזוגות לפני יותר מ20 שנה כש״סתם״ טיפול זוגי היה פחות באופנה. אני זוכרת שבשנים הראשונות הגיעו אלי לא מעט זוגות שה״סימפטום המוכרז״ שלהם היה דכאון אחרי לידה.

פגשתי נשים לא מתפקדות, עם נסיגה משמעותית מהחיים, עם תפיסת עצמי מאוד נמוכה ושלילית ועם קהות חושים. חלקן מטופלות תרופתית וחלקן לא אבל התוצאה זהה.

עוד לפני שידעתי כל מה שאני יודעת על התקשרות, שמתי לב שמשהו קורה בקשר הזוגי.

כמעט לכל הנשים הללו היה בן זוג ״מדהים״, ״סופר מן״, תקתקן, אלוף בעבודות הבית, מצליח מאוד בעבודה, ועם קשרי משפחה חזקים.

הנשים תיארו את בני הזוג כ״מושיעים״ והיו עטופות בתחושת בושה ואשמה על הפער בקשר.

כל הנשים הללו טופלו קודם בטיפולים ממוקדי טראומה - הן ידעו להגיד מצוין מה בבית המוצא שלהן היה דפוק - אבל זה לא עזר להן להרגיש יותר טוב.

משהו בפיצול הזה זעק לי. אני לא מאמינה במקריות, אני רואה דפוסים. אני לא מאמינה שמישהו הופך להיות כזה כי אשתו בדכאון. חקרתי עמוק לתחילת הקשר, הרבה לפני הלידות, הרבה לפני הדכאון המלא.

גיליתי שהקווים העדינים של הפיצול בין בני הזוג היו שם קודם והעמיקו עוד ועוד עם השנים. לידה היא תמיד זרז למה שגדל שם קודם. היא אף פעם לא מביאה דכאון ״יש מאין״.

לאט לאט הבנתי שליד אישה מדוכאת יש איש ״מתפקד״, ״פרפקציוניסט״, ״זריז״, ״מוצלח״. הרבה פעמים לאיש הזה יש אמא מושלמת (״וונדר וומן״). אמא שידעה לג׳נגל בגם וגם... הבית שבו הוא גדל היה תמיד מתוקתק , בישולים מטורפים, קריירה משגשגת וחדר כושר.

הבנתי שהדכאון הוא סימפטום בקשר. סימפטום של מישהי ש״לא עמדה בסטנדרטים״ ולאט לאט נסוגה.

גיליתי שמאחורי הדכאון יש נשים רגישות, מורכבות ואוטנטיות. לעיתים עם קצב יותר איטי, לעיתים עם צורך בחיבור רגשי יותר עמוק שלא מאפשר תפקודיות ותקתקנות אלא נוטה דווקא לעצירה, למפגש ולחיבור אישי.

גיליתי שלא משנה אם הציפיה או הביקורת של בן הזוג היו סמויות או גלויות הן הרגישו נכשלות ופגומות למולה והדכאון היה הגנה מהתחושה הזו. הוא ערפל ואילחש את תחושת הכשלון, האכזבה של האחר או את הפחד מדחיה.

״עדיף להפסיק ללכת לבית ספר, מאשר להגיע ולהיכשל פעם אחר פעם״.

וכמו תלמיד שלאט לאט נסוג, גם הן נשארו במיטה..

ההבנה הזו, שהכל קורה לא רק בטראומה אלא גם בקשר לקחה אותי להסתכל גם על דכאונות גבריים. גיליתי שהרבה מאוד גברים בתוך קשרים ארוכים נמצאים בדכאון סמוי. הם מתפקדים אבל הם מאולחשים רגשית, הם משתמשים בחומרים או פעילויות ״מרגשות״ כמו אקסטרים או הימורים או כדי לאלחש רגשות קשים ולהרדים תחושות של פגימות וכשלון או כדי להרגיש חיות ואנרגיה.

ראיתי איך גם שם נוצר פיצול, והוא לאו דווקא תפקודי.

הם נשואים למישהי שיודעת, יודעת להתנהל עם הילדים, יודעת לבשל, יודעת לארגן את הבית, יודעת לחגוג, יודעת לעשות קשר.

ואז הבנתי עוד משהו.. זה לא משנה מה קורה במציאות. אם יש פיצול בקשר שבו בתחומים מסוימים יש מישהו שיודע, שמבין ומישהו שלא, והקשר לא מצליח להיות מקום בטוח לצמיחה ולהתפתחות למי שפחות, לאט לאט מתקבעת מערכת שבה יש ״מוצלח״ ו״כשלון״. ולאט לאט הדכאון הגלוי או הסמוי הופכים לחלק מהמערכת.

לרוב, הפיצול לא מודע , לרוב, מה שיבוא לחדר הטיפול הוא הדכאון או הנסיגה התפקודית או ההתמכרות.

לרוב, מי שבדכאון יסכים שהוא הבעיה, שיש לו טראומה, שהוא פגום, דחיין, לא מתפקד, מאכזב, טראומטי ועוד ועוד..

ההסכמה הזו היא לא האמת, היא חלק מהפיצול.

כשהבנתי את זה, הבנתי שיש תרופה לדכאון- לשנות את הקשר.

הבנתי שלעבוד עם מי שבדכאון או בהתמכרות- זה להנציח את הפיצול. זה להצטרף לאמונה הזוגית שהוא מקולקל וצריך לתקן אותו.

הבנתי שכדי שהפיצול ירד צריך לבדוק דווקא מה השני עושה שמעמיק אצל בן/בת הזוג תחושות של פגימות ושל כשלון.

מצאתי שם תמיד חלקים פרפקציוניסטים, ביקורתיים, מגלומנים או משטיחים (״אני תמיד בטוב״, ״אני תמיד שמחה בחלקי״, ״אני זורמת״, ״תמיד היה לי מדהים במיניות״).

ואז הבנתי שדכאון הוא התגובה הבריאה למערכת חולה.

הוא ההגנה מפני להרגיש שכל הזמן משהו אצלי לא בסדר, שאני לא עומדת בסטנדרטים, שאני פגומה ושלא משנה מה אני עושה זה לא מספיק.

ומה שמדהים הוא, שגיליתי שאפשר לטפל בו אם בן/בת הזוג רואים את הפיצול כשהם שמים על עצמם ועל בני הזוג שלהם תוויות: ״אני מחוברת״, ״אתה מנותק רגשית״, ״אני מודעת לעצמי״, ״אני בן אדם של נתינה״ ועוד ועוד...

מאוחר יותר הבנתי שאצל זוגות מסוימים הפיצול הזה הוא רק בתחום מסוים:

יש מי שמבין במיניות, ״בן אדם מאוד מיני״- ובאופן פלא בת הזוג שלו תמיד תמנע ממיניות.

יש מי שמבינה בכספים ובאופן פלא בן הזוג שלה יהיה בחרדה מללכת לכספומט.

יש מי שלומדת ״הנחיית הורים״ וכל עניינה בהורות ובן הזוג יתנגד לכל למידה בעניין.

הבנתי שבכל פיצול יש צד ״מומחה״ וצד ״מדוכא״. ובעצם שמה שאני פוגשת זה דכאון של תחום מסוים. נסיגה מהחיים, נסיגה מרצון לגדול, להתפתח ולהיות מעורב היא תמיד דכאון. אם מישהו לא רוצה להיות מעורב בתחום חיים מסוים- הוא נמנע ונסוג. זו תמיד תגובה הגנתית לתחושות קשות שיהיו אם אני ארצה ואנסה. ואז ההכרזות נשמעות ככה:

״אני אף פעם לא הייתי מחוברת לגוף שלי״, ״זה בגלל הטראומה המינית שלה״ , ״במשפחה שלי לא התעסקו בכסף״ ״יש לי חרדה כלכלית״ ועוד. זו הפגמה עצמית שהיא תוצר של מערכת פיצולית.

למדתי שכשאני לא מאמינה לסיפורים כאלה החרדה נעלמת, אנשים מתחילים להתפתח וללמוד ולצאת לחיים, ולהתנסות במקומות פחות בטוחים.

למדתי שכשאנחנו עושים פיצולים, כשאנחנו שמים תוויות, תמיד הן מצדיקות את עצמן. אחד מבני הזוג הופך להיות ה״מומחה״ והשני נסוג והופך להיות ה״פגום״ או ה״ילד״.

לרוב, מה שיפתור את הבעיה, זה להפר את הפיצול. זה לא להסכים להאמין לתוויות.

זה לאפשר למי ש״יודע״ ו״מומחה״ לראות את החלקים שלו שגורמים לנסיגה, לחרדה, לתחושת חוסר היכולת של השני.

זה לאפשר למי שנסוג לא להזדהות עם התוויות ששמו עליו ולהסכים להיות הוא.

זה לייצר קשר שבו יש 2 אנשים שהם גם וגם- גם מחוברים וגם מנותקים, גם יודעים וגם יש להם מלא מה ללמוד מהשני, גם מבינים בדברים מסוימים וגם לא.

אין ״מומחים במיניות״- מיניות טובה היא בקשר: מיניות זוגית מתפתחת ומרפאת.

אין ״מומחים בהורות״- יש הורות מתפתחת של 2 בני זוג שלומדים אחד מהשניה.

אין ״בן אדם מחובר״- מי שמחובר, מחובר גם לשני ומחבר אותו אליו. מי שלידו יש מישהו מנותק- סימן שיש בו ניתוק שמנתק את כל מי שבמערכת.

נחזור לנשים עם ה״דכאון אחרי לידה״:

בעקבות הטיפול הזוגי הנשים האלה לא רק חזרו לתפקוד. הן נולדו מחדש, כמעט כולן עשו הסבה מקצועית ופרצו דרך חדשה, כולן גדלו להיות אמהות מדהימות וכולן מצאו דרך לשלב קריירה ומשפחה ולחזור לקשר הזוגי.

הן הבינו שמה שהן מביאות לקשר ולהורות הוא ייחודי. הן למדו לאהוב את הייחודיות הזו. הן למדו לא לסגת כי השני עושה ״טוב יותר״. הן הבינו שזה סיפור. הן למדו להשמיע קול אחר, עמוק, מחובר רגשית וקשוב בהורות. הן למדו לעמוד מול ביקורת ולספר לבן הזוג מה הוא עושה להן ולהחזיר בטחון לעצמן ולקשר.

הן זכו בחיים חדשים, ובני הזוג שלהם זכו בבת זוג לא רק מתפקדת אלא חיה ומובילה. הם למדו שיש לה המון מה ללמד אותם שאמא שלהם לא לימדה.

אותו דבר קרה גם עם הגברים המדוכאים, המנותקים והמכורים.

אני למדתי לא להאמין לסיפורים ואבחנות של אנשים על עצמם ועל בני זוגם.

אני למדתי שכמעט תמיד הקשר הוא הזירה שמשחזרת ומעמיקה פצעים וסימפטומים רגשיים.

אני למדתי שכשמבינים את זה הקשר הוא גם הדרך הטובה ביותר לריפוי.