דרושים: מנהיגים שמפחדים

דרושים מנהיגים שמפחדים!

הגישה ההתקשרותית שאני מלמדת בעשור האחרון בנויה על הנחה אחת קריטית:

לכל אדם יש צורך להיות תלוי בלפחות דמות התקשרות אחת שאין לה תחליף.

הצורך הזה קיים מרגע היווצרותנו בו אנחנו תלויים בהזנה ובקיום שלנו באמא ועד יום מותנו.

התלות הזו בקיומו ובקירבתו של אדם אחר בחיינו היא המשאב החשוב ביותר לכל יונק. לבני האדם, החיה המפותחת ביותר עלי אדמות, זה לא רק משאב הישרדותי, אלא גם הבסיס להתפתחות מיטבית. הקשר הזה, של תלות, הוא האפשרות של האדם לצמיחה מירבית, לריפוי, להליכה מעבר לקצה שלנו ולהתגברות על משברים.

כדאי להיות תלויים במישהו. ממש כדאי!

אבל, דווקא המשמעות העצומה של התלות הזו לחיינו ולהתפתחות שלנו, היא שמסבה לנו לעיתים כאב וסבל עצומים או פחד מוות נורא.

כשיש סכנה לאובדן האדם שאנחנו קשורים אליו בקשרי תלות - הטבע יצר בגוף האדם מערכות שמאותתות לנו על סכנת הכחדה ומוות.

דחיה ונטישה נחוות באותו מרכז במוח שבו נחווה כאב פיזי מאיים חיים.

הפעילות המוחית היא זהה כשאנחנו בסכנת חיים וכשאנחנו בסכנת דחיה ונטישה או כשהקשר שלנו בסכנה של פירוק - אם על ידי אובדן או על ידי מרחק וניתוק.

זה נכון בתחילת החיים בין הורים וילדים ואז בין בני זוג.

אהבה היא לא מותרות. אהבה היא צורך הישרדותי.

מי שלא מבין את עוצמת האובדן הזה או את הפחד ממנו לא יכול להבין קשר זוגי ולא יכול לטפל בזוגות. מי שלא מבין את עוצמת הקשר הזה לא יכול לטפל בהורות או לעזור להורים לעזור לילדים שלהם.

מתוך ההבנה הזו שהיא בסיס קיומי והיסוד לכל העבודה שאני עושה, אני פוגשת בשנה האחרונה כעס על כל מיני מושגים ישנים. אחד מהם הוא ״קדושת החיים״.

המושג ״קדושת החיים״ הוא מושג אוניברסלי, שמתייחס לחיים באשר הם, ולכן אין לו משמעות במפגש עם המציאות. יותר מזה , קדושה היא ערך, וערכים משתנים בין תרבויות ובין אנשים. לאחד קדושים החיים, לאחד התורה, לאחד האדמה ולאחר השיוויון והחופש.

המפגש עם ריבוי האובדנים של החיים בשנה האחרונה - עם יתמות, עם שכול ועם אלמנות, הרחיק אותי מהמושג של קדושת החיים. ראיתי איך כשהחיים קדושים הם יכולים להיות בדיון עם קדושות אחרות או עם חיים קדושים של מי שמנגד.

הגוף שלי מספר לי שוב סיפור התקשרותי: כאמא לחייל לוחם אני מרגישה בגופי מה שהתקשרות לימדה אותי שוב ושוב: הבטן שלופתת באימת מוות כאילו חיי בסכנה לא משקרת: כשאחד מילדי בסכנה - חיי בסכנה.

כבר יותר משנה שיש בתוכי שני מסלולי חיים: מסלול אחד שחי, עובד, מטפל, מלמד ומטייל. מסלול אחר במוח שלי, הישרדותי ואקוטי יותר, שקפא בזמן, שמבוהל שזועק די!!!

המנגנון האבולוציוני השתיל לכל אם את הצ׳יפ הזה בתוכה מרגע הלידה. צ׳יפ שמשדר מצוקה כשהילד לא אכל, שמשדר כאב וגעגוע כשיש מרחק, ומשדר שדר של סכנת חיים כשהילד שלי בסכנה.

זה נכון גם כלפי בני זוג. אבל בזוגיות, להבדיל מהורות, מכיוון שהקשר יכול להתפרק, יש סכנה גם מאובדן הקשר ולא רק מאובדן האהוב.

אני רוצה לזעוק: החיים שלא אהובנו לא קדושים! החיים שלהם חיוניים לנו!!

כשאני מכשירה מטפלים אני מזהה אנשים שיהיו מטפלים זוגיים טובים- אלו האנשים שאני מזהה אצלם את ההבנה העמוקה בגוף של התלות הזו.

בחודשים האחרונים אני מתהלכת לי ברחובות הפיזיים והוירטואליים של המרחב הציבורי ומחפשת אנשים שאני מזהה אצלם ״סימנים חיוניים״.

אני מחפשת אנשים שמרגישים מהם לא זעקה אידיאולוגית או ערכית כזו או אחרת, נכונה ככל שתהיה. לא שינויים חוקתיים ושוויון בנטל או בתקציב- נכונים וצודקים ככל שיהיו.

אני מחפשת אנשים שמבינים שהחיים לא קדושים, שהחיים חיוניים, אקוטיים.

אני מחפשת אנשים שכשהם מדברים על התצפיתניות שבשבי הם לא יכולים לנשום. הם חושבים על הבת שלהם והנשימה נעצרת להם והדמעות מתחילות לזלוג. אני מחפשת אנשים שתמונה של ילדים רעבים מכווצת אותם באותו מקום בבטן ששמור רק לילדיהם. אני מחפשת אנשים שעוצרים נשימה לפני שהם פותחים חדשות בבוקר. לא בגלל מדיניות הממשלה או הישגי הצבא, אלא מהפחד לפגוש פנים צעירות ו״הותר לפרסום״. אני מחפשת אנשים שלא מחפשים הישגים צבאיים, נצחונות פוליטיים או שינוי תודעה. אני מחפשת אנשים שהעיניים שלהם טרוטות מלילות ללא שינה כי איך אפשר לישון עם האימה והכאב שמתרחשים סביבנו.

כמו בקליניקה, כך בממשלה, הייתי רוצה שמקבלי ההחלטות יהיו רק אנשים שהחיוניות של החיים מורגשת להם עכשיו בגוף. אימהות של חטופים, אבות של חיילים, בנות זוג של נופלים ואימהות ליתומים שאיבדו את אביהם.

האומה שלנו עכשיו שסועה וכואבת. היא צריכה ריפוי. היא צריכה איחוי. איך אפשר לטפל באומה בלי להרגיש את חיוניות החיים? איך אפשר לטפל באומה בלי להרגיש בגוף את כאב האובדנים?

אני כמהה למנהיגים שלא מסוגלים לישון לילה מהמחשבה על נערות בשבי. אני כמהה למנהיגים מפחדים - מפחדים לאבד חיים, חיים של ילדים, חיים של אבות, חיים חיוניים, חיים שאי אפשר בלעדיהם.

כדי לתת אמון באדם, אני לא צריכה להסכים עם דעותיו. כדי לסמוך על מישהו ולתת בו אמון, אני צריכה לראות בעיניים שלו פחד - פחד לאבד את אהוביו.

מי שקשור באמת לפחד הזה - לא יכול להפקיר, להרוג ולשלוח לקרב אהובים של אחרים בלי למצמץ. אלו המנהיגים שאני זקוקה להם - מנהיגים שפוחדים לפחות כמוני.