היום הולדת שלנו

הפייסבוק אומר שהיום יום ההולדת שלנו.

זה באמת היום הכי חשוב לנו בשנה. יום הנס שלנו.

היום שבו נפגשנו והחיים שלנו השתנו מקצה לקצה. קו פרשת המים שלנו.

זה יום הרבה יותר חשוב לשנינו מימי ההולדת הפרטיים או מיום הנישואין שלנו.

בלי החתונה דברים אולי היו קצת אחרת, אבל היום הזה הוא היום שבלעדיו קשה לי לדמיין את חיינו. קשה במובן של מפחיד, עצוב וכואב.

זה לא היה יום של ״אהבה ממבט ראשון״ אלא יום של זיהוי עמוק מצד אחד ושל התחלה של דרך ארוכה וקשה מצד שני.

מאותו יום עברנו את המסע הארוך והעמוק ביותר של חיינו.

בעשר השנים האחרונות בהן אני מלמדת את הגישה שאני עובדת בה שאלו אותי אינספור פעמים מה ההגדרה שלי לקשר בריא או בטוח. למען האמת במהלך השנים נוצרו לא מעט הגדרות וכולן טובות ונכונות.

אבל היום אני רוצה לגעת בלב הדברים. אולי גם כדי להסביר פעם ראשונה למה אנחנו פה ביחד, בפרופיל אחד. ומה המשמעות של הביחד הזה שהקדשנו לו את חיינו, לא רק לסלול את הדרך אליו, אלא גם להעניק אותו לאנשים אחרים.

אז אי שם בלב העמוק של הדברים, הסיפור הוא בכלל לא משפחה, זוגיות או אהבה.

הסיפור מתחיל מהלבד. הלבד העמוק הזה, השחור והסמיך שנוצר בילדות המוקדמת - בבית הילדים, ברגעים שבהם אבא ואמא רבו מעל הראש, בדכאון של אמא, בניתוק של אבא, ברגעי הבושה וההסתרה, ברגעים בהם האשימו או גינו או ביישו אותנו כשהיה לנו קשה.

נוצר שם מקום כאוב ובודד בתוכנו, שיכול להיות עטוף אחר כך באלף חברים, תלמידים, מכרים, שותפים לדרך ועוקבים. אבל מתחת להכל יש רגעים שאנחנו נזרקים אל הלבד העתיק הזה, והוא לופת בגרון ומספר לנו סיפור על למה אנחנו לבד. הסיפור הפנימי של הלבד תמיד קשור למה אנחנו לא מספיק, לפגימות שלנו, ולזה שמשהו התקלקל או אף פעם לא היה טוב בנו. כי מי שהיה אמור לאהוב, להגן, להבין ולעטוף אותנו השאיר אותנו לבד.

זו לא תמיד נטישה. לפעמים זו אהבה חונקת ומעוותת שלא רואה אותנו. לפעמים זו אהבה שמשתמשת בנו. כך או כך, בפנים יש מקום שמי שלא מכיר אותו לא יבין. מי שמכיר יודע שברגעים של איבוד בטחון, כשלון, ריב, כאב או הצפה של פחד - אנחנו נזרקים לשם. למקום הזה יש תחושות גוף, יש לו מילים, והוא לוקח אותנו להתנהגות מסוימת. חלקנו נכנסים למיטה ומתכבים, חלקנו הולכים לתפקוד מנותק ומוגזם, חלקנו הולכים להתמכרות או להתנהגויות משתקות כאב ועוד...

בשבילי, הדבר הכי משמעותי שהשתנה בזכות המסע שלי ושל תומר, בלב העמוק של הדברים, הוא לא שאני לא מרגישה את המקום הזה אף פעם. זה לא שאני לא נזרקת אליו.

גם עכשיו, אני נזרקת אליו לפעמים. ההבדל הוא שעכשיו אני יודעת בבטחון גמור שהוא לא מפה. שהוא של הילדה. ואני יודעת בבטחון גמור שברגע שתומר יבחין שנזרקתי למקום הזה הוא יבוא אליה, הוא יעטוף אותה, הוא יזכיר לה שאין שום סיכוי שהוא משאיר אותה לבד. הוא יעשה כל מה שצריך עד שהיא תרגיש שהיא כבר לא באמת לבד.

ואני יודעת בבטחון גמור שבמקום הזה שבו פעם הייתי צריכה לשמור על עצמי מעצמי, עכשיו אני רק צריכה להושיט יד ויש מי שיבוא לשמור עלי.

וההבדל הזה הוא שמים וארץ. הידיעה הברורה שכאשר הטראומה מרימה ראש, היא באמת לא מכאן ועכשיו - זה הדבר שמשנה את תשתית קיומי. הוא מחווט פעם אחר פעם חיווטים חדשים במוח שלי, למרות שהמוח הזה כבר לא כל כך צעיר. הוא משנה את התנועה של הגוף שלי בעולם. הוא מאפשר ללב שלי לפעום בקצבים שלא הכרתי ולהיקשר לאנשים סביבי בעומק ובמסירות שלא היו שם קודם.

שאלו אותי הרבה פעמים אם אפשר לרפא טראומה. זו התשובה. זו המשמעות העמוקה של ״הקשר כמרפא״.

זה בדיוק הדבר שעליו אני נלחמת עם הזוגות שלי. אני תמיד אומרת להם - אני לא האגודה למניעת גירושין, אני האגודה למלחמה ב״לבד״. אני לא משאירה אתכם לבד. אני אעשה הכל כדי ללמד אתכם להיות שם וללכת אל מי שאתם אוהבים כשהמקום הזה מרים ראש ושואב אותו אליו. כשהוא משוכנע לגמרי שלא יכולים לאהוב אותו שם. כשהוא משוכנע לגמרי שאף אחד לא באמת יכול ורוצה להיות איתו. לשם אני רוצה להביא את מי שאיתו בקשר. זה העיקר, וכל השאר פחות מעניין.

כי כשאנחנו יודעים, כמו שאני יודעת, שגם כשהלבד הזה מרים ראש הוא לא המציאות. כשאני יודעת בבטחון גמור שהשני הוא בית ומשען ללב.

כשאני יודעת בבטחון גמור שאנחנו תמיד שמחים לחזור אחד לזרועות השניה, וכשאנחנו רבים הכאב היחיד שמורגש שם הוא הכאב של המרחק בינינו, וכל השאר זה רק סיפורים ומילים.

אז אני באמת לא לבד.

אז זו הסיבה שאנחנו פה ביחד. זו הסיבה שכמעט בכל מקום אנחנו ביחד.

ולמי שדואג מעצמאות, ומובחנות ונפרדות, אז מה שמדהים בביחד העמוק הזה הוא שהוא הפך כל אחד מאיתנו להרבה הרבה יותר ממה שהוא היה כשהוא היה לבד.