הימנעות

בזמן האחרון אני מבינה שהכאב הגדול ביותר תמיד נמצא בהימנעות ממשהו.

ממה שאנחנו לא רוצים להרגיש

ממה שאנחנו לא מצליחים להגיד לעצמנו

ממה שאנחנו לא מצליחים להגיד לבני הזוג או לילדים שלנו

הימנעות היא תמיד וויתור, מודע או לא מודע, והיא תמיד מייצרת אזור אפור בנפש.

וזה מאוד טריקי, כי הימנעות מתוחזקת בכל כך הרבה דרכים.

חלק מהאנשים פשוט מנותקים - על ידי תפקוד, חומרים או מסכים, ואז הם אפילו לא מרגישים, וכשלא מרגישים לא מטפלים.

וחלק מהאנשים מחביאים רגשות, כאבים וכמיהות מאחורי אידיאולוגיות, תיאוריות או הסברים, ואז לא עושים קשר עם מה שקורה באמת בפנים - ונמנעים.

יש גם את אלו שמרגישים את הכאב, הגעגוע, הכמיהה והכעס אבל נמנעים כי הם אומרים לעצמם שהשני/ה לא רוצה לשמוע, לא יכול/ה לשמוע או לא פנוי/ה לשמוע.

יש אנשים שאומרים לעצמם שהם אלו שלא מבינים, לא לגיטימיים או לא ראויים להישמע.

יש את אלו שנמנעים ממה שבאמת קורה בפנים וממירים את מה שרגיש או לא נגיש בכעס, בתוקפנות, בשליטה - כאילו לא נמנעים ומשמיעים את קולם - אבל נמנעים מעצמם.

יש גם זוגות שמנסים ״להחיות״ את הזוגיות בכל מיני אטרקציות או טכניקות- סדנאות, גיוונים, התנסויות ועוד.. ולא מבינים שחוויה של רגע יכולה לתת זריקת אנרגיה אבל לא יכולה להחיות לאורך זמן מה שלא קורה בלב הקשר.

ויש עוד ועוד אסטרטגיות אינסופיות שהולכות ומרחיקות אותנו ממי שאנחנו אוהבים כמו שני קרחונים שהולכים ומתרחקים אחד מהשניה.

המרחק הרגשי בין שני אוהבים הוא תוצאה של הימנעות.

ואז לפעמים זה נשאר ככה כל החיים - הולך ומתרחק ומתנתק. ולפעמים משהו עוצר אותם.

זה יכול להיות שאחד הסימפטומים של ההתרחקות מפריע לאחד מבני הזוג מאוד, כמו שהמיניות הולכת, או שאחד מבני הזוג מבין שהשני מחפש אהבה ומילוי בחוץ.

וזה יכול להיות שיש רגע בו מבינים שהמרחק משפיע על התפקוד הזוגי או שדיכאון או חרדה או סימפטומים אחרים שמופיעים באחד הצדדים מבטאים את המרחק הזה.

כך או כך, משהו גורם לבני הזוג להרים ראש ולכאוב יחד את המרחק.

ואז משהו גורם להם להישאר בכאב הטוב הזה ולנסות לראות מה לא הורגש שם שיצר את המרחק, מה לא הובא לקשר, מה לא נאמר.

אני יודעת בתוכי - שכשמרגישים את המרחק כמשהו בלתי נסבל זה סימן לתחילת ההחלמה.

כל עוד מתעלמים מהכאב הזה, מאלחשים אותו, עוקפים אותו, סותמים אותו - אין דרך להחלמה. והחלמה של היחיד תלויה בהחלמה של הקשר.

זה נכון אצל הורים וילדים וזה נכון גם אצל בני זוג.

המרחק מייצר קיטוב של עמדות, ספליטים בין חלקי עצמי ומחסור חמור בהזנה, בוויסות הדדי ובמשאבים אנושיים בסיסיים כמו התפעלות, חום, אהבה ואמון בטוב.

אפשר לשרוד במרחק. אפשר לשרוד בניתוק הרגשי. אי אפשר לצמוח ולשגשג בהם.

כל אחד מבני הזוג מצטמצם ונעשה פחות ופחות מעצמו עם הזמן.

בהורות לילדים מתבגרים ובוגרים זהו כאב עצום - הילדים הופכים לפחות ופחות מעצמם, וההורים גם. התקשרות היא בונד של שניים. מרחק הוא תמיד מקור הסבל ומקור החולי של שני הצדדים.

ההימנעות היא החומר הרעיל שמתחזק את המרחק. היא כל כך נוחה לפעמים ועם כוח משיכה כל כך חזק, בדומה לייאוש. נראה שכל דבר יותר קל חוץ מלהגיד ״אנחנו כל כך רחוקים, אני צריכה שנהיה אמיצים ונבין מה באמת הרחיק בינינו״.

להפסיק להימנע, להכיל, לקבל ולהתחיל לעשות קשר שכולל את כל החלקים של שני הצדדים זו תנועה שדורשת אומץ.

אחד הדברים המופלאים בזוגיות ובהורות הוא שלא צריך לפתור שום דבר. ילדים יכולים לקבל הורים לא מושלמים, ובני זוג לא באמת צריכים שבני/ות זוגם ימלאו להם את כל הפנטזיות. מה שצריך זה להבין שמה שהפריד הוא תמיד פחות אמת מהכאב שבמרחק והוא תמיד פחות מהותי מהנזק שגורם הניתוק.

כל פעם שאנחנו מצליחים לעשות משהו ולמשוך את עצמנו מהישאבות להימנעות, כל פעם שאנחנו מסכימים לכאוב באמת את הכאב היחיד שמעניין וחשוב בקשר- הכאב על המרחק -

מתוך הכאב הזה נוצרת תנועה של אמון. אמון בטוב של השני, אמון בריפוי, אמון באהבה שתתגבר על הקושי, אמון ביכולת שלנו להיות יחד גם במצבי קונפליקט.

האמון הזה הוא הריפוי של הייאוש שההימנעות יצרה.

האמון (בעצמנו, באחר ובאהבה) הוא אנרגית החיים האנושית והוא זה שגורם לנו לנוע, לפעול, למצוא דרכים חדשות להתמודדות ולאהוב מחדש.