הכאב השורף על אי הקשר

יש כאב כזה, מיוחד, יחיד במינו, שהוא כאב נורא

ואנחנו עושים הכל, אבל הכל, כדי לא להרגיש אותו

והכאב הזה הוא הכאב הכי חשוב וחכם ועמוק שיש לנו

זה הכאב שמכוון אותנו הכי רחוק, הכי עמוק, בחזרה לעצמנו, לטבע שלנו

זה הכאב שכולנו מנסים להשתיק אבל בלעדיו אנחנו כמו מערכת ניווט בלי ג׳י פי אס

מוצאים את עצמנו בבירות, בעמאן, אפילו בפאפוס, אבל בלי כרטיס טיסה ולא יודעים לאן אנחנו רוצים לנסוע.

הכאב הזה הוא הכאב על אי הקשר.

מתחת לכל הצעקות שאנחנו צועקים:

״אתה לא רואה אותי״

״את לא מעריכה אותי״

״אתה חושב רק על עצמך״

״את כזאת קשה ומדויקת ואי אפשר אף פעם לעמוד בסטנדרטים שלך..״

כל הדיבורים האלה...

כל המחשבות על ״אם היית ככה וככה אני הייתי ממש מאושרת״

ו״אם היית כך וכך היינו יכולים להיות שמחים״

כל המיינד הזה שאומר שהאחר לא בסדר או שאני לא בסדר..

מאחורי כל זה יש זעקה - זעקה של הגוף, זעקה הישרדותית של לבד

לא סתם לבד, כי סתם לבד יכול להיות בסדר

אבל לבד בתוך קשר זה שורף ובלתי נסבל

זה כל כך שורף להיות חלק ממשהו - ממשפחה, מזוג, מקהילה, מעם

ולהרגיש את הניתוק- ולהרגיש לבד. ובמיוחד בזמנים קשים- כמו עכשיו.

להרגיש שהכאב שלי לא מעניין את האחר, שלא איכפת ממני.

וכל הרגשות הנוראיים הללו הם כאב שטבוע בנו מלידה שמסמן לנו שמי שאנחנו קשורים אליו לא באמת קרוב.

והוא מסמן לנו שמשהו ממש לא בסדר בחיים שלנו.

אז כמו כל תינוק אנחנו מנסים לזעוק זעקה, זעקה בריאה

בהתקשרות היא נקראת: ״המחאה על אי הקשר״

זו מחאה שהיא לא נגד - היא לעבר. לעבר מי שאנחנו רוצים להתקרב אליו. לעבר מי שהתרחקנו ממנו. מי שהגוף זועק שהוא חלק מאיתנו אבל המציאות מרגישה כאילו לא.

וכשהזעקה לא נשמעת הכאב הזה מורגש כל הזמן.

אז אנחנו עושים הכל כדי לא להישרף מבפנים כדי להרגיש אותו:

אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו לא באמת תלויים באף אחד

אנחנו מספרים לעצמנו שלא איכפת לנו, שוויתרנו, לפעמים אפילו מוותרים על אנשים שיקרים לנו

אנחנו מספרים לעצמנו שיש לנו אנשים אחרים בחיינו שהם הבית שלנו.

וזה מסמם אותנו, ומרחיק אותנו מעצמנו, אבל זה עוזר לנו לשרוד.

ואני שומעת את הזעקה הזו שמתחת לערפול ולניתוק ולאידיאולוגיות ולסיפורים שאנחנו מספרים על עצמנו ועל האחר כל יום: שומעת אותה בקליניקה, שומעת אותה ברשתות, שומעת אותה בתוכי, בגוף שלי.

שומעת שבסוף מתחת להכל, אנחנו, כבני זוג, הורים וילדים, אחים, חברים,

יותר מכל דבר אחר בעולם רוצים להפסיק להרגיש את הכאב הזה.

הכאב הבריא ששורף ושקורע, וכשהוא מורגש אנחנו לא יכולים לנשום ולתפקד.

אנחנו לא יכולים יותר להרגיש כל כך רחוקים וכל כך מנותקים ממי שאנחנו קשורים אליו ואוהבים אותו ושחיינו תלויים בו או שחייו תלויים בנו - אם נרצה או לא נרצה.

ולהגיד: אני לא קשורה או לא תלויה - זה סוג של סימום שפוגע בכולנו.

ובסוף רק כשמוותרים על כל התנאים ששמנו על קשר ומסכימים להרגיש כמה אנחנו זקוקים אחד לשניה וקשורים אחד לשניה, כמה אי אפשר בלי, כמה כואב כשרחוק - רק אז מגיע בכי גדול, וחיבוק ענק ועונג גדול, ומרגישים רק אהבה.