הכמיהה לשינוי

כמעט כולם רוצים שבני הזוג שלהם ישתנו - מעט או הרבה.

הרבה פעמים אנשים מגיעים לטיפול זוגי עם המשאלה הזו.

אני רואה מעל הראש של אחד מבני הזוג ענן שאומר: ״תתקני אותו״

ומעל לראשו של בן הזוג השני יש או ענן שאומר ״תעזבי אותי״ או ״כן, אני מקולקל״.

והשאלה איך אנחנו רואים את משאלת התיקון הזו היא השאלה המכריעה ביותר בעבודה עם זוגות.

יש כאן מלכודת שמטפלים זוגיים יכולים ליפול בה בשני אופנים:

יש מטפלים שעובדים עם בן/בת הזוג על השינוי הזה: נותנים משימות, מסבירים ומחנכים.

פגשתי לא מעט זוגות שהגיעו אחרי ״תהליכי שינוי״ כאלה, שבהם המטפל הזדהה עם המשימה הטיפולית שהוטלה עליו לשנות או לתקן את בן/בת הזוג.

״את צריכה לתת לו חיבוק ונשיקה כשאת נכנסת הביתה לפני כל דבר אחר״. ״אתה מבין שאתה חייב להפסיק לעשן ג׳וינטים״. ״מעכשיו את משאירה את הטלפון בחדר השני ולא נכנסת איתו למיטה״.

לעיתים זה כאילו עובד. בן הזוג שמסומן כמקולקל, בעייתי או פחות מפותח לוקח על עצמו את תהליך השינוי. יש אנשים שזה הפורטה שלהם - לתפקד יותר טוב, לעשות עבודה התנהגותית, להשתפר, לבצע הוראות.

לעיתים זה לא עובד. משהו בשינוי לא מצליח, ובני הזוג לא מבינים למה.

מנסיוני גם אם זה עובד וגם אם לא, מתחת לפני השטח זה הורג את הקשר ואת האהבה.

אפשר להגיד למישהו איך הוא צריך לעזור בבית, איך הוא אמור להראות לאשתו שהיא חשובה, איך הוא אמור לחנך את הילדים שלו, מה לעשות במיטה כדי שהיא תשמח.

אם הוא ממושמע זה אפילו יצליח.

אבל מתחת לפני השטח נאספת שיכבה שמורכבת מהתנגדות ובעקבותיה מרירות וטינה או לפחות ניתוק רגשי. זה הורג את האהבה.

אני לא יודעת מה איתכם, אבל כשמנסים לתקן ולחנך אותי, גם אם בצדק, זה מעורר בי כאב וכיווץ. זה בטח לא מקרב, מחבר או פותח את הלב.

יש מטפלים שעושים בדיוק את ההיפך - מסבירים לזה שרוצה שהשני ישתנה שזה ממש לא סבבה לנסות לשנות את השני כל הזמן ושהעבודה בטיפול היא שלהם.

נתקלתי בעבר בהרבה סוגי טיפול שעובדים במצבים כאלה על קבלה רדיקלית של עצמי ושל בן/בת הזוג בלי לנסות לשנות אותו. שעובדים על להפסיק לצפות להיענות ומילוי צרכים מבן הזוג. ״קשה לך? תביאי עוזרת״, ״תביאי מישהי שתעזור לך עם הילדים״, ״תדאגי לעצמך״, ״דברי עם חברה״, ״תלך לטיפול״, ״תקבל הבנה במעגל גברים״...

נתקלתי לא מעט באנשים ששמעו עצות כאלה ממורים רוחניים, וחזרו לזוגיות עם אמירה:

״הבנתי שאני לא אקבל ממנה את הצורך הרגשי שלי. היא אחרת ממני ואני בוחר לקבל אותה כמו שהיא, ואת הצרכים הרגשיים שלי אמלא במקומות אחרים״. אני גם נתקלת הרבה באמירה המקוצרת ״אין מושלם״ שמגיעה עם משיכת כתפיים של משהו בין קבלה לכניעה.

נתקלתי באנשים שאמרו להם שעצם הציפיה הזו קשורה לטראומה שלהם, ושהם צריכים לעשות עבודת פנימית. ״את צריכה לאהוב את עצמך״. ״אם תעשי עבודה של אהבה וחמלה עצמית תפסיקי לדרוש ולצפות ממנו״. ״את צריכה למלא את חייך במשמעות ואז תרגישי ראויה, חשובה ותהיי פחות תלותית. ואז לא תצטרכי כל הזמן לחפש אישורים והתפעלות ממנו״

במקרים קיצוניים אפילו מגנים את האדם שזקוק לשינוי. אומרים לו שהוא יותר מידי, אומרים לו שהוא מגזים בדרישות או שהוא לא מרגיש נכון והכל ממש בסדר.

בעקבות הגישות הללו מי שצריך את השינוי לאט לאט מתנתק רגשית ומוציא עוד ועוד אנרגיה מהקשר. השני מרגיש שהוא נעשה מיותר. מרגיש שוויתרו עליו, שהוא נכשל, דחוי וחסר משמעות. זה מצד אחד מקל על הלחץ שמופעל עליו ומצד שני מרגיש חמוץ וכואב.

גם כאן, הניסיון לפתור את המצוקה מביא את מות האהבה ואת ריקון התלות העמוקה.

אני מאמינה שמה שעושה שינוי זה הקשר , לכן גם קראנו לגישה הקלינית שלנו ״הקשר כמרפא״. העבודה בטיפול היא תמיד על האפשרות לקשר מרפא- ורק עליה.

כי ההבנה ההתקשרותית היא שאנשים משתנים כשהם מחוברים מהשורש.

(זה נכון בזוגיות וזה נכון גם כשקשה לנו עם ילד ואנחנו רוצים להניע אצלו שינוי)

כשאנחנו זקוקים לשינוי אצל השני אנחנו בדרך כלל מזהים משהו אמיתי - חלק שלא הבשיל, הגנה או אסטרטגיה הישרדותית שהן פרי של הפצע ההתקשרותי, דפוס רגרסיבי של שלב התפתחותי שלא קרה או חלק בריא שהוגלה בילדות. זה באמת מפריע בקשר! ואנחנו באמת סובלים מזה!

אבל יותר מזה, אני תמיד אומרת למטופלים שלי:

כשמישהו זקוק לשינוי מהשני - זה לא רק כי הוא סובל! זה לא רק בשבילו!

זוגיות היא מערכת אחת. כשאחד מאיתנו עדיין לא חי במלואו, עדיין מושך דפוסים לא יעילים מהעבר, עדיין פוחד להיות מוגשם וממומש, עדיין מנותק - השני כואב את הניוון, הפיצויים או העיוות שלו.

אני תמיד אומרת למטופלים שלי: היא לא רוצה את השינוי הזה רק בשביל עצמה. הוא נלחם על הריפוי שלך! במקום בו אתה ויתרת כילד, במקום בו אתה מסכים לשרוד - היא נלחמת עליך שתחיה באופן מלא, שלא תוותר. במקום בו השלמת עם חלקיות היא רואה את האפשרות שתהיה אדם שלם. במקום בו בחרת בצמצום היא מאמינה באינסופיות שלך.

אתה מכיר את מי שגדלת להיות. היא רואה את מי שאתה יכול להיות.

הכמיהה לשינוי בתוך קשר אוהב מסמנת את כיוון הריפוי של שני בני הזוג:

לצד אחד - היא באמת מספרת על צורך אמיתי שלא מתמלא בקשר .

ולצד השני- היא מסמנת את ההזדמנות לריפוי וללידה מחדש שהקשר מביא לחייו

אבל שום תהליכי שינוי מתוך ריצוי או תיקון מתוך הנחיה חיצונית לא ירפאו אותנו. שינויים מתוך גבול או אולטימטום משחזרים לנו בדיוק את מה שגרם לעיוות בצמיחה בילדות.

הדרך היחידה לצמיחה מחדש, לריפוי ולהשלמה של חלקי עצמי שנשמטו בדרך היא לחבר אותנו מחדש למקור של ההתפתחות שלנו - לקשר של אהבה ולתלות בריאה.

המקום בו נפגענו, הצטמצמנו והתעוותנו הוא המקום בו אפשר להירפא, להתרחב, להחזיר חלקים שהיינו צריכים להגלות ולחזור לפעימות לב תקינות ולתנועה שלמה של העצמי.

אנחנו כמטפלים התקשרותיים חותרים לשם. אנחנו עושים תהליכי חיבור כדי לאפשר את השינוי. אנחנו עובדים על אהבה כמחולל השינוי. אני לא משתנה בשביל האחר. האהבה מאפשרת לי להשתנות, כי אני רוצה ויכולה להיות אדם שלם ובריא.

האהבה מזרימה מחדש דם לאיברים ששכחו את חיוניותם ומאפשרת ריפוי.

האהבה מחיה ומאפשרת לצאת מדיכאון.

האהבה נותנת מילוי לנפש עד שההתמכרות כבר לא נזקקת.

האהבה נותנת בטחון ומייתרת שליטה וכוחנות.

האהבה נותנת תחושת ערך ומייתרת הגנות של מגלומניה וגרנדיוזיות.

האהבה נותנת שייכות וממילא המאמץ להצטיינות ופרפקציוניזם יכול להירגע.

האהבה נותנת רשת בטחון כשנופלים ואז אפשר להעיז ולהסתכן בדברים חדשים.

האהבה מאפשרת להתחבר והניתוק והערפל זזים מאליהם.

הרצון לשנות את האחר מרחיק את האהבה.

אבל האהבה- מקרבת את התנועה לשינוי.