המקום בו ייאוש ותקווה נפגשים

השנה האחרונה הפגישה אותי עם מינונים לא מוכרים לי של ייאוש בשדה החברתי-מדיני.

זה קשה לי מאוד להיות בעמדה של ייאוש. תקווה ואופטימיות הן חלקים מאוד נוכחים בנפש שלי ובתרבות בה גדלתי.

בחיים הפרטיים שלי, ראיית הקושי והחסר מתחברת אצלי לחיפוש דרכים לשינוי, לתיקון לתקווה ולאופטימיות. כשאני נופלת לייאוש אני יודעת שזה גל קצר שבסופו אני חוזרת תמיד למסלול התקווה.

בקליניקה ובהוראה תקווה היא יותר ממצב. היא תפקיד. היא עמדה קלינית.

מי שמטפל בזוגות יודע שייאוש הוא החומר הסמיך ביותר בחדר הטיפול, במיוחד בתחילת הדרך.

העבודה הקלינית עם מצבי ייאוש היא מיומנות קריטית. צריך לדעת איך להחזיק יחד עם אנשים את הייאוש שלהם, אבל לא להאמין לו או להזדהות איתו. צריך לדעת איך לעבוד איתו כהגנה ולא כמהות. בעצם, מטפל זוגי צריך להיות מומחה לטיפול בייאוש.

אני מלמדת את תלמידי שאנחנו אף פעם לא חוברים לייאוש שבני הזוג מביאים איתם. אנחנו מחזיקים לזוגות תקווה גם במצבים הכי קיצוניים, ואנחנו תמיד עובדים במסלול הריפוי.

המקום בו אין תקווה הוא תמיד הגנה. הוא לא האמת העמוקה.

מה שמאפיין מצב של ייאוש בקשר הוא שכאשר הייאוש מגיע, הוא מנתק אנשים לא רק מהשני אלא גם מעצמם. הוא כמו ענן ערפל שלא מאפשר באמת להתמודד עם מה שקורה, עם מה שקשה וכואב ולהביא אותו אל הקשר.

הייאוש הוא כמו בוץ סמיך שתוקע אנשים במקום. הוא מקפיא אותם, מדכא אותם, ומרחיק אותם מהטוב שלהם. הוא מחליש מאוד את הדחף לשינוי ואת הכוחות לייצר את השינוי הזה.

רק כשהמטפלת לא משתכנעת מהייאוש של אנשים כאמת, אלא מבינה אותו כהגנה מכאב וחוסר אונים, יש לה אפשרות לחבור לתקווה, לכמיהה לקירבה, לכאב ולפחד ולייצר קשר. רק כשהולכים מעבר לייאוש, אל החומרים שבליבת הקשר - מתחילה תנועה.

כך זה ברוב הגדול של הפעמים.

אבל, הבוקר אני רוצה לכתוב דווקא על המקום בו הייאוש והתקווה נפגשים. במקום בו ייאוש ותקווה נפגשים הייאוש הוא מתנה גדולה.

כי יש מקום כזה, שבו הייאוש הוא לא ההפך מתקווה, אלא הפוך. לפעמים דווקא הייאוש הוא המקום בו תקווה חוזרת למערכת, ובעקבותיה חוזרים הכוחות, האמון בעצמי והאמון באפשרות של הטוב בעולם.

ולפעמים התפקיד שלנו הוא דווקא לעזור לאנשים להתייאש כדי שהמקום הזה יגיע.

לפעמים אנשים מנסים שוב ושוב לדפוק על הדלת הנעולה. לא כי יש מישהו שם מאחוריה ולא כי יש טעם לנסיון שלהם, אלא מסיבות אחרות.

לעיתים זה כי עמוק בפנים הם לא סומכים על עצמם.

לעיתים זה כי הם מאשימים את עצמם בזה שהדלת לא נפתחת.

לעיתים הם מרגישים אשמה על זה שהם איבדו תקווה.

לפעמים כי החיים לא לימדו אותם שיכול להיות להם טוב.

לעיתים כי החיים לא לימדו אותם שיכולה להיות להם אהבה.

לעיתים כי אין להם אמון בעצמם שהם יכולים לעשות קשר בריא, או גרוע מזה - הם לא מרגישים ראויים לאהבה ולקשר טוב ובריא.

ויש שם אמונות שמתלוות לניסיון החיים הטראומטי הזה: שמשהו בהם דפוק שהם אלו שהורסים שאם הם היו עושים אחרת או נולדים אחרת, אז בטוח שהכל היה משתנה. והאמונות הללו לא מאפשרות להם להתייאש מקשר שצריך להתייאש ממנו, ולא מאפשרות להן ללכת הלאה. לא מאפשרות להם להאמין בעצמם שהם יכולים וראויים לטוב אמיתי.

ועל גבי הבור העמוק של הפגימות וחוסר האמון בעצמי מכסים הרבה הסברים תיאורטיים, מסקנות והכללות שמרחיקות מהכאב ומחוסר האונים. החוויה הפנימית בקשר היא בלתי נסבלת והמיינד עם האידיאולוגיות שלו וההסברים שלו מרחיק אותנו ממנה.

וזה תמיד אזור שקשור לטראומה ההתקשרותית: הוא נוצר במקום בו לא באו אלי, אז אני מרגישה לא ראויה שיבואו אלי. לא טיפלו בי, אז אני מרגיש בעומק שלא אמורים לטפל בי. לא הבינו אותי, אז אני מרגיש שמשהו בי לא מבין נכון. גינו אותי או ביקרו אותי על מה שרציתי, אז אני מרגישה בושה על רצונותי ועל רגשותי.

במקום הזה התפקיד של המטפל הוא לזהות את החלק שאינו מאמין בעצמו, לזהות שהתקווה היא ההגנה, והיא מה שתוקע במקום ,מכניס לבוץ ולא מאפשר תנועה. זה המקום ללמוד ולהביא ייאוש בריא. ייאוש שמאפשר צמיחה, שנותן כוח מתפרץ לתנועה הלאה, לחיים חדשים.

וזה המקום בו ייאוש ותקווה נפגשים.

יש אנשים שצריכים ללמוד תקווה ויש אנשים שצריכים ללמוד להתייאש. אני גדלתי במקום בו ״אסור להתייאש, רק לשמוח יש״. במערכת החברתית שבה צמחתי ייאוש נחשב כשלון, ויתור, חולשה. בקליניקה אני פוגשת לא פעם אנשים שגדלו בתוך אתוס שבו ייאוש מקשר או ממקום או מפרויקט הוא נטישה והפקרה, האחריות האישית היא במרכז ואז ייאוש הוא פשוט לא אופציה. ועם העדרו של הייאוש נגנזת גם התקווה.

אני פוגשת את המקום הזה שוב ושוב אצל מבוגרים שמתדפקים במשך עשרות שנים על דלתו של הורה כדי לקבל מה שאף פעם לא ניתן - בריצוי, בתחנונים או בכעס. ולא מקבלים.

ואז הם בספקות על עצמם: אולי אני לא עושה שם כל מה שאני יכול? אולי אני אשמה? אולי אני יותר מידי?

והתנועה הזו מחלישה, כואבת ופוגעת. ותמיד יש שם בושה ואשמה של הילד על מה שההורה לא יכול לתת. כי ככה זה בקשר התקשרותי - אם לא נותנים לי מה שאני צריך- אני הבעיה.

וזה כל כך מחליש, כל כך מכאיב, וכל כך פוצע.

אז לפעמים אנחנו, המטפלים, צריכים להיות הקול שמשמיע את האחריות של ההורה לתיקון. את האפשרות שאולי לא יהיה תיקון. את ההבנה שאולי המילוי לעולם לא יינתן, וזה לא בגללך, וזה לא תלוי בך. לא הפעם.

ואז מגיע ייאוש בריא ואיתו אבל על כל השנים של התקווה והנסיונות ואז השלמה. מתוך הייאוש הבריא הזה נפתחת תקווה למשהו אחר, והאנרגיה מופנית למקומות אחרים שבהם יש מי שייקח אחריות, יקשיב, יבין ויעשה מאמץ לגדול ולהיות בשביל.

לפעמים הייאוש הזה, הבריא, הוא גם שלב חשוב בתהליך הזוגי. המקום בו עבדנו קשה עם המון תקווה, ושוב ושוב אין תגובה, אין לקיחת אחריות, אין תנועה מהצד השני. מה שאני לא עושה - הכל בסוף חוזר אלי. אני תמיד אשמה ולא בסדר. וזה המקום הכי מחליש בעולם.

ושם, במקום הזה, אנשים לפעמים לא מצליחים להרפות, ויש ספק עצמי אינסופי, ואשמה אינסופית, ותחושת פגימות.

זה עוד מקום בו תפקידנו לאפשר את הייאוש הבריא וגם שם כשהייאוש הבריא מגיע, צומחת תקווה- תקווה לאהבה, להדדיות, להכרה, ללקיחת אחריות, להחזקה משותפת.

כי כולנו נוצרים מאהבה, מתחילים מתקווה.

להיוולד לכאן, זו תנועה של כוח מתפרץ , תנועה של תקווה.

ולעיתים כדי להיוולד מחדש צריך תנועה כזו - של ייאוש מהרחם שכבר לא מזינה, גם אם מוכרת, ולכן נדמית גם יותר בטוחה.

ואז מגיעה התנועה הזו של דחיפה החוצה, שיש בה וויתור על התקווה הישנה ולידה של תקווה חדשה. תנועה ששומטת את התקווה שתלויה באחר שכבר לא ייתן, ואוחזת באמון בעצמי, בעולם ובתקווה לאהבה.

ונולדת מחדש.