הפצע האנושי והריפוי שלו

״אני במקרים כאלה הייתי מקשיבה לו, עוזרת לו ותומכת בו..״

״אני בחיים לא הייתי אומר לה משהו כזה״

״אני לא מתעלמת כשהוא מבקש ממני משהו״

״אין שום סיכוי שהייתי עוזבת אותך ככה אם היינו עם המשפחה שלי״

״אני מרגישה שאני לוקחת אחריות ועובדת על עצמי״

״אני כל כך השקעתי ביום ההולדת שלו, למרות שהייתי בזמן עמוס בעבודה. עשיתי לו מסיבת הפתעה עם החברים שלו, שלחתי אותו לטיול ג׳יפים עם האחים שלו בהפתעה״.

״אני לא מעירה לו על כל כך הרבה דברים שמפריעים לי כי אני מבינה שזה ממש לא עושה טוב לקשר ואני לא רוצה שהוא ירגיש לא טוב״

״אני מקשיבה לו כשהוא מביא משהו רגיש, אני לא מציעה לו פתרונות מיד״

״אני השלמתי עם הדברים שהיא לא נותנת לי, אני מקבל אותה כמו שהיא, היא צריכה לעבוד על עצמה ולעשות את הדרך הזו גם״.

אחד הדפוסים ההגנתיים הסמויים והלא מודעים ביותר בקשר זוגי הוא הדפוס של (הלהראות ש) ״אני בסדר״. זה דפוס כל כך לא מודע וכל כך אוטומטי ולכן גם כל כך מקשה על הקשר.

הביטוי של הדפוס הזה בקשר מגיע ״על הדרך״, והוא בדרך כלל מעורבב באמיתות, ברגשות ובצרכים אמיתיים.

כל המשפטים הללו הם רק ענפים שיוצאים מהגזע הזה של ״אני ממש בסדר״.

ולפעמים ה״אני בסדר״ מלווה באופן יותר מפורש ב״ואתה לא בסדר איתי״.

אבל גם כשהחלק הזה לא נאמר - זה מה שהשני שומע.

כי בקשר זוגי ״אני בסדר״ תמיד משמעו: אתה לא בסדר. יותר מזה, ״אני בסדר״ אומר שבעצם הקושי, הסבל או הבעיה בקשר הם באשמתך.

אנשים לא שמים לב שכשהם מסבירים שהם בסדר הם בעצם אומרים לשני במילים יפות: ״את אשמה״, ״אתה לא בסדר״, ״אני מאוכזבת מימך״, ״את לא מתנהגת באופן ראוי״, ״אתה נכשל בקשר״, ״אני ממש לא מרוצה מאיך שאתה מתנהג״.

אם בדרך ללהסביר מה אני מרגישה עטפתי את ההסבר שלי בהגנת ״אני בסדר״ נוצרת דינמיקה מאוד כאובה ואפילו רעילה בקשר.

כי אל מול מישהו שעושה ״אני בסדר״ תמיד מפתחים עמדה הגנתית:

השני מרגיש כל הזמן נכשל במבחן, שלא מרוצים ממנו, שהוא אף פעם לא עומד בסטנדרטים, שיש משהו שהוא תמיד מפספס, שאין לו את החומרים שיגרמו לו/ה להיות מרוצה.

כולנו מכירים את הפחד שעולה כשאנחנו מבינים שהשני מאוכזב או פגוע מאיתנו, כולנו מכירים את הכאב שמתלווה לתחושה שאנחנו לא מצליחים להיות מי שאהובנו היינו זקוקים שנהיה.

כשלתחושה הנוראית הזו מתלווה גם אמירה סמויה או גלויה שהשני כן עושה בשבילנו, לשני יותר איכפת, שהשני יותר רגיש, שהשני יותר מודע לעצמו וכו׳ לכאב של החץ שנורה לליבנו נוסף גם רעל שמתפשט בכל הגוף.

וכל ילד יודע שכשמרגישים ככה (מרגישים ״לא בסדר״) צריך להוריד או להוציא אנרגיה מהקשר כדי להיפגע פחות. או שפשוט צריך להיות פחות פגיעים בקשר כדי לא להרגיש.

אז מי שעושה ״אני בסדר״ מי שאיתו בקשר נסוג, מתכבה, מתערפל, מפסיק להתאמץ ומתנתק ממנו.. או מתחיל לתקוף ולהאשים בחזרה..

וזה הדבר הכי נורא, כי כל המטרה של ההגנה של ה״אני בסדר״ היא להניע את השני ללהיות יותר בקשר- אבל התוצאה היא תמיד תמיד הפוכה!

בעבודה עם זוגות פגשתי שהדפוס הזה של לעטוף את מה שאני אומרת בלהגיד על הדרך ש״אני מתנהגת בסדר/ כמו שצריך״ הפך לטבע שני לא מודע של הרבה מאוד אנשים.

ההבנה הזו עזרה לי למקד את תשומת הלב לא רק ברעילות של הדפוס הזה לקשר ולשני, אלא במקום בו נוצר הדפוס הזה.

הבנתי שההתנהגות הזו היא קודם כל תוצר של פצע התקשרותי בילדות.

הפצע הזה יצר ״מודל עבודה פנימי״. הילד שלמד שהוא קודם צריך לקנות את מעמדו כ״בסדר״ ורק אז לבקש, לרצות, להזדקק, להיות מובן, להרגיש בסדר.

זה ילד שלא נתנו לו להרגיש שהוא ממש בסדר, שהוא מרגיש נכון, שהוא כועס כי משהו הכאיב לו, שהוא עצוב כי משהו חסר לו, שהוא חלש ומבוהל לפעמים וזה בסדר, שהוא פוחד וזה בסדר, שהוא תלוי כי הוא אנושי וזה ממש בסדר, שהוא זקוק לחום ולמילים טובות – וזה נורמלי ובריא, שהוא צריך שירימו לו ויתפעלו ממנו – וזה ממש ממש בסדר.

זה ילד שגרמו לו להרגיש שמה שהוא באמת צריך ורוצה ומרגיש זה לא בסדר.

ואז הוא פיתח הגנה, אסטרטגיה, שאומרת:

אם אני אוכיח שאני בסדר, אם יהיו לי קבלות שאני בסדר, אם אני אראה לאמא שאני בסדר, אז אני ארוויח את הזכות להצטרך ולהרגיש.

האהבה הפכה לעיסקה:

אם אני משקיע באחר- זה נותן לי לגיטימציה לרצות שהאחר ישקיע בשבילי.

אם אני מתאמצת בקשר- אז צריכים להתאמץ בשבילי.

זה פצע כל כך עמוק וכואב.

הוא דורש לעבוד קשה כל החיים במקום בו אנחנו אמורים להרגיש אהובים ובטוחים.

התוכנה ההגנתית הזו שתכנתנו בילדות בלי משים כדי להבין איך העולם עובד, כדי לקבל אישור ואהבה נעשית הטבע שלנו ואז כשאנחנו מגיעים לקשר זוגי אנחנו פועלים דרכה ולא רואים כמה היא זו שפוצעת את הקשר ועושה על השני בדיוק את האימפקט ההפוך ממה שהתכוונו.

הבעיה עם טראומה התקשרותית היא שהמבנה הפנימי שנוצר בה הוא כל כך קדום שאנחנו לא מבדילים בין הטבע הבריא שלנו ובין המבנה ההגנתי שלנו.

התוכנה שיצרנו כדי להשיג מה שהגיע לנו בחינם, ההגנה שבנינו כדי להגן על עצמנו, הפכו לחלק בלתי נפרד מאיתנו. ולכן הדפוסים הרעילים ביותר בקשר- הם אלו שאנחנו בכלל לא מודעים אליהם.

כמעט כולם היום יודעים לומר איך הקשר הזוגי משחזר את הפצע הילדי שלהם.

מעט מאוד אנשים יודעים לומר איך הם מושכים אל ההווה את הפצע הילדי שלהם- איך הם על ידי ה״תוכנה״ הילדית שלהם פוצעים את השני דרך איך שפצעו אותם.

בעצם מי שעושה ״אני בסדר״ מכניס את השני לתוך אותו מנגנון פצוע שלו ואומר לו: אתה לא ראוי, אתה פגום, אתה לא מספיק בסדר כמו שאתה, אתה לא אהוב אם לא תוכיח שאתה בסדר, אם לא תעבוד קשה אצלי ותרוויח אהבה.

באופן פרדוכסלי מה שחושף את הפגיעה והסבל בילדות הוא לא מה שאחרים עושים לנו אלא דווקא מה שאנחנו עושים להם!!!

כי מה שאנחנו עושים לשני בקשר זה מה שלימדו אותנו אי שם, שעובד בקשר.

והעיוות הזה שעוות בילדות ממשיך לפעול בתוכנו ופוגע בשני כי הוא מרגיש ״לא מספיק בסדר״ ופוגע בקשר כי הוא מייצר ריחוק, ניתוק והימנעות ופוגע בעצמי כי אני מאמינה עמוק בתוכי שלא יתנו לי ואני לא ראויה לאהבה אם אני לא אראה שאני בסדר.

אני פוגשת שוב ושוב אנשים שבאו להראות שהם בסדר כדי לקבל אהבה, הקשבה ודאגה. ואי אפשר לתאר את קדושת הרגע הפגיע והחשוף הזה שבו הם מגייסים אומץ להסתכל על הדפוס הזה, דווקא מתוך ההבנה שהוא זה שפוצע את הקשר.

זה נורא קשה להגיע לרגע הזה, כי הוא דורש לעשות תנועה שהיא נגד כיוון המנגנון- להודות בכך שהדפוס של ה״אני בסדר״ הוא ממש לא בסדר.

הרגע זה, של החשיפה של הדפוס, של ההכרה במנגנון- הוא רגע שיש בו אמת מלאה רוך.

הרגע הזה שבו רואים שהילדה הביאה באופן לא מודע דפוס מעוות לקשר כי ככה היא למדה עוד לפני שהגיעו המילים הוא רגע מלא חמלה.

והילדה מחכה לרגע הזה חיים שלמים..

כי אז נפתחת דלת קסומה ולא מוכרת לעולם של קשר שבו אפשר פשוט לאהוב.

לאהוב את הילדה שזקוקה, שעצובה, שחלשה, שאבודה, שפוחדת, שכאובה, שעייפה...

לאהוב את הילדה שמתאמצת כל כך כל הזמן להראות שהיא בסדר...

את הילדה שפגעה עם הדפוס הזה, בלי להבין בכלל כמה היא פוגעת..

את הילד שנפגע והתכווץ, כי הרגיש ״לא בסדר״ ליד הילדה שעשתה ״אני בסדר״..

שם לא צריך לעבוד קשה, האמת היא שלא צריך לעשות שם כלום..

כי התיקון של הפצע הזה הוא שדווקא במקום בו המנגנון הזה נחשף והילדה היא מגלה שהיא היתה ממש לא בסדר, שהיא טעתה, שהיא פגעה, דווקא במקום הזה היא יכולה להרגיש אהבה.

בלי סיבה, בלי הוכחה, בלי נימוקים, בלי עבודה. פשוט אהובה.