הצורך לספק בקשר

השבוע הלכתי עם הקטן לקנות מכנסיים בתל אביב.

המשימה היתה: לפחות ג׳ינס אחד, מכנס אחד קצר וחתיכי ומכנס ארוך לחגים.

שנינו שונאי שופינג, פעם היה לנו הסכם שמהרגע שנכנסים לחנות 90 שניות ואנחנו בקופה.

ההסכם עבד מצויין כל עוד לילד היה סגנון לבוש שלא דרש מדידות או התחשבות בטעם או במילים אחרות: לא היה סגנון לבוש.

אבל מה לעשות, השנים חלפו, הילד גדל והתפתח ועכשיו יש סגנון וגם סטנדרטים.

בקיצור, חרשנו את עזריאלי- וכלום ושום דבר, אז נסענו לסנטר- מקום נלוז, ועברנו חנות חנות. הזמן עובר, שעה ושעתיים, ואנחנו עייפים, הרגליים כואבות, הסבלנות אוזלת, הילד, בעדינות, רומז לי שהוא צריך לאכול (וכמו שאומרים אצלנו- בגיל ההתבגרות הרווח הסביר בין ארוחה לארוחה- זה שעה וחצי- כמו הוביטים) ואני אומרת לו: רק ננסה בקסטרו.. בוא, נסיים ואז נשב. בקיצור, כשהגענו ללשבת לאכול היה כבר לילה, לי היה כאב ראש והוא היה על סף עילפון .

נסעתי לי הביתה, עייפה ועניה בהרבה משבאתי וחשבתי על הדבר הזה: שבמשימה לספק לבן שלי בגדים לא הצלחתי לעצור ולדאוג לו לאוכל ושתיה. אני מכירה את עצמי ״ממוקדת משימה״ ושוכחת את עצמי ואת הצרכים שלי, אבל משהו בזה ששכחתי אותו במשימה שממוקדת בו היה לי חזק וישר בפרצוף.

חשבתי על כל הפעמים שהילדים מגיעים לסופ״ש ואני עסוקה יומיים בלבשל לכל אחד מהם את האוכל שהוא אוהב וכשהם מגיעים הרבה פעמים כבר אין לי כוח ואני חסרת סבלנות מרוב שעות במטבח.

חשבתי על כמה פעמים בזוגיות ובהורות כשמישהו ממוקד בלפתור למישהו בעיה בקשר- הוא מפספס אותו, כשמישהו ממוקד בלהעביר למישהו את הרגש הקשה שהוא נמצא בו- (שרק לא תהיה עצובה, שרק לא ירגיש כשלון) הוא מפספס אותו. וכמה זה עצוב- כי בסוף אנחנו כל כך רוצים לספק, לטפל, לדאוג ולהיטיב ומתוך המיקוד הזה במשימה מפספסים את עצמנו ואת האחר.

הרגעים הללו, שעבדתי מאוד קשה בשביל מישהו, ובסוף דווקא זה שעבדתי קשה מתהפך עלי ועליו- אלו רגעים נוראיים. הרבה פעמים הם יהפכו להיות רגעי שבר והאשמה הדדית- ״אתה אף פעם לא מרוצה״ או תחושת כשלון ״אני לא יודעת לעשות בשבילו מה שהוא צריך״

השבוע בקורס ״סיפור אהבה״ סיפרתי לתלמידים את ההיסטוריה שלי עם להיות ״מספקת״ (provider) וכמה הדימוי הזה שלי על עצמי , הצו הפנימי הזה, מכשיל אותי מלהיות מכווננת לעצמי אבל הרבה פעמים גם למי שאיתי.

ובכל זאת, עם כל ההבנה החשובה הזו, מצאתי את עצמי אתמול שעות במטבח מכינה לילד ש״הרעבתי״ ביום שלישי את כל האוכל שהוא אוהב, שיהיה לו כשיבוא מחר- פיצוי על מה שהיה ועל כל מה שיהיה ושולחת לו תמונות, שיהיה רגוע.. או אולי שאני אהיה רגועה?!