הצטיינות וכשלונות

השבוע תפסתי את עצמי מונה בראש את רשימת הדברים שאני יודעת לעשות:

אני יודעת לטפל... אני יודעת ללמד... אני יודעת לבשל טוב מאוד, אולי כמעט טוב מאוד וכו׳.

ואז זה המשיך להערכות יותר מדויקות, מסוג:

אני די טובה ב... כשאני משקיעה... כי יש לי פוטנציאל... ואני יכולה להתקדם יותר ב...

או מסוג:

אני מתאמצת / משתדלת / ממש מנסה... להיות אמא טובה.

אני משקיעה בזוגיות וכו׳ וכו׳... ובהשוואה לאחרים... מעולה...

ופתאום הבנתי שבאופן לא מודע אני כל הזמן כותבת לעצמי תעודות ונותנת לעצמי ציונים.

יש ימים טובים ואפילו רגעים שבהם אני מעניקה לעצמי תעודת הצטיינות ויש כאלה שפחות. ויש גם הרבה רגעים כואבים וקשים של כישלונות. יש גם רגעי אמצע (מן כמעט טוב מאוד כזה) אבל כך או כך אני כל הזמן תחת הערכה קפדנית.

אף פעם לא שמתי לב למנגנון הזה כי הוא היה נראה לי ממש הגיוני מרוב שהוא מוטמע בי עמוק. לפעמים ניסיתי לרכך אותו ולקבל באהבה כשנכשלתי אבל אף פעם לא חשבתי שכל המנגנון הזה הוא ממש פסקול נרכש.

וחשבתי פתאום שככה גידלו אותי, בעצם ככה גידלו את כולנו.

ולא סתם אני כותבת על זה עכשיו. השבוע הקטנה שלי קיבלה תעודה, והיא עוד לומדת בבית ספר דמוקרטי ורך ולא בתיכון הישגי ומנוכר כמו שאני למדתי בו.

אז בבית הספר שלה אין ציונים במספרים - רק במילים. אבל כמו שאמרה אחותה הגדולה, גם בין המילים אפשר לקרוא הכל - גם שם ילדים נמדדים, מצטיינים, נכשלים, מאכזבים ומדורגים - כמו דירוג אשראי, רק במילים מכובסות.

אז למה אני מתפלאת שבלי משים אני ממשיכה להעריך את עצמי כל הזמן? כי ככה לימדו אותי לדבר לעצמי - כולנו כל הזמן במבחן פנימי. לפעמים יותר ברוך ולפעמים באכזריות, לפעמים מצליחים ולפעמים נכשלים, אבל תמיד תחת בחינה ובמאמץ להצליח.

והציונים האלה, כמו ציוני דרך, קובעים אם נמשיך הלאה או ניסוג, במה נבחר לעסוק, ובמה נהיה מושקעים.

וזה מנגנון כל כך מצומצם שמכוון אותנו להישאר במקום שבו אנחנו מצליחים ואז להשקיע כדי להצטיין. הוא לא מכוון אותנו להישאר במקום שבו אנחנו מוצאים אהבה, הנאה ושמחה.

ואני עוד הייתי תלמידה שבסך הכל קיבלה תעודות של הצלחה הלב שלי מתכווץ על הילדים שההערכות שהם קיבלו כל החיים היו שהם: ״לא מספיק״ או ״נכשל״ או ״טעון שיפור״.

אז חשבתי לעצמי מה היה קורה אם מגיל 6 היו נותנים לנו ״שמחות״ במקום ״הערכות״:

אני מדמיינת ״גיליון שמחה״ כזה בסוף שליש:

טלי ממש אוהבת לצייר. היא שוקעת בציור והפנים שלה נפתחות והעיניים שלה נוצצות! נראה שהיצירה ממש גורמת לה אושר וכדאי לאפשר לה לעשות את זה הרבה...

כשטלי קוראת ספר היא נראית רגועה במיוחד. היא אוהבת בעיקר רומנים היסטוריים וספרות קלאסית וכשהיא קוראת היא בעולם נפלא משלה...

טלי אמנם יכולה לקבל ציון מעולה בחמש יחידות במתמטיקה, אבל צריך לשים לב שהתרגול לא משמח אותה בכלל. היא לחוצה ומכווצת, ומכיוון שהיא לא נהנית מהתהליך אז אולי כדאי לה למעט בזה.

טלי מאוד אוהבת לשיר ולנגן, ללכת לים, לצחוק המון, במיוחד מבדיחות מטופשות. זה עושה לה ממש טוב.

ואי אפשר היה לדעת מהגיליון הזה אם אני טובה בציור או בנגינה, או שיש לי כשרון, או חוש הומור. פשוט כי זה לא היה חשוב להיות טובה במשהו. רק חשוב שיהיה לי טוב.

אולי גם היו נותנים לנו בונוס מיוחד בבגרות על זה שאנחנו טובים לעצמנו ובוחרים לעצמנו חברים שעושים לנו להרגיש טוב.

אני חושבת שאם היינו מקבלים תעודות של שמחה לאורך כל 12 שנות הלימוד, אולי היינו מפסיקים לשאול את עצמנו כל הזמן במה אנחנו טובים וכמה, והאם אנחנו מספיק טובים ואיך נוכל להשתפר. היינו מתחילים לשאול את עצמנו מה אנחנו אוהבים, מה גורם לנו שמחה, מה מאפשר לנו להרפות, ממה אנחנו נהנים.

זה היה יכול לכוון אותנו כל כך יותר טוב בחיים.

אני מאמינה בכל ליבי שעם הכיוון הפנימי הזה לא רק שהיינו לחוצים פחות, חרדים פחות ונלחמים בעצמנו ובאחרים פחות, אלא שהיינו יצירתיים יותר, מדויקים יותר, טובים יותר, וחכמים יותר.

אולי הדור שלי כבר אבוד, אבל אני חולמת שהדור הבא יהיה דור של שמחה.