הצלחה של טיפול זוגי

לפעמים שואלים אותי: מה יקבע הצלחה של טיפול זוגי?

ולפעמים גם אני שואלת את עצמי את השאלה הזו: עם איזה זוגות, גם אם אני אתן הכל ואעשה הכל זה עדיין לא יצליח? ואיזה זוג יעשה שינוי עמוק ואמיתי ויזכה לבטחון?

כנראה שבסופו של דבר שאלת האמפטיה היא השאלה המכריעה. בהתקשרות זו הפונקציה של הדאגה לשני דרך השמירה עליו מפני החלקים הפוגעים שלנו.

הורים יודעים שהם צריכים לשמור על ילדיהם מהעולם שבחוץ ומסכנות.

אבל האמת היא שעיקר הפציעות ההתקשרותיות הן במקום בו הורים לא שומרים על ילדיהם מעצמם (מהחלקים הפוגעים והמסוכנים שלהם). כך גם בקשר זוגי.

יש משהו כל כך מתעתע בזוגיות. אנשים יכולים להיות כל כך אמפטיים כלפי כל מסכני העולם, כלפי הילדים שלהם, כלפי החטופים וכלפי החיילים, אבל כשמדובר בבני הזוג שלנו הרבה פעמים אנחנו כמעט לא שואלים את עצמנו:

מה אני גורמת לאדם הזה להרגיש?

החלק הבוגר והאוהב של אנשים, שמתבטא בכל כך הרבה שדות בחיים שלהם, מתנתק דווקא בתוך הקשר הזוגי.

אני לא מדברת על היכולת לבשל, לכבס, להסיע, לתדלק, לקנות מתנות או לטפל בזמן מחלה - זו דאגה קונקרטית.

אני מדברת על היכולת להגיד - אני רוצה לקבל דברים בקשר הזה, אני רוצה להיראות, אני רוצה להישמע - זה הכל מאוד חשוב. אבל אני גם רוצה להיות מראה מיטיבה לאדם הזה.

ואולי חשוב יותר ועמוק וקשה יותר - אני לא רוצה ולא מוכנה להיות מי שמפנה לאדם שהכי קרוב אלי ותלוי בי בעולם מראה מכשילה, משפילה או מפגימה כל הזמן.

רובנו כל כך מודעים לתלות שלנו במראה שהשני מפנה כלפינו. אנחנו כל כך נפגעים כשהמראה הזו שלילית, ובצדק.

ולמרות זאת, הרבה מאוד מאיתנו, נשארים בעמדת הילד דווקא בהקשר הרגשי הזה, שהוא ההקשר החשוב ביותר בחיינו.

אנחנו מבוגרים בכל כך הרבה מרחבי חיים. אנחנו מיטיבים בכל כך הרבה שדות. אבל שם, במקום המכריע ביותר, יש לנו אזור עיוורון ענק.

ואז אנחנו לא מבינים למה השני לא מטפל בנו, לא מתעניין בנו, לא מחמיא לנו, לא חושק בנו, לא מקשיב לנו, לא מתפעל מאיתנו...

הזוגות שמצליחים אלו הזוגות שבהם יש שני אנשים, שכשהם רואים את הסבל של האחר מזה שהם מבקרים, מפנים גב, מתלוננים, משווים, מכשילים ומפגימים, הם לא יכולים לשאת את כאבו וצערו.

הזוגות שמצליחים הם אלו שאומרים: אני לא רוצה לגרום לו להרגיש ככה.

הזוגות שמצליחים הם אלו שאומרים: אני לא רוצה להיות האדם שגורם למי שתלוי בי להרגיש ככה.

זוגיות יכולה להוציא מאיתנו את הרע ביותר שלנו - היא המקום הכי טעון, הכי נפיץ והכי דחוס רגשית.

לפעמים גם הורות עושה את זה, אבל בהורות רוב האנשים ירגישו נורא עם עצמם כשהם פוגעים רגשית בילדיהם, ויהיו מחויבים לעשות שינוי. בהורות ברור מי המבוגר האחראי ובזוגיות לא. בזוגיות הרבה פעמים החלק האמפטי הזה ממש מנותק, והעמדה הילדית שלנו שם מייצרת התנגדות להתחבר אליו.

דווקא בגלל זה, כשאנשים מתחילים לראות את החלקים הפוגעים שלהם ומחויבים לשמור על בני/ות זוגם מהם, (לא מחויבים תמיד להצליח. כן מחויבים להתכוונן לשם ולהשקיע שם אנרגיה) - אלו רגעים של תשובה פנימית וגדלות נפש שלא משתווים לשום אמפטיה וטוב לב שיש בשום מרחב אחר.

מה שאנשים לא יודעים זה כמה הם סובלים מהניתוק הזה שלהם. מה שהם לא יודעים זה כמה זה מרגיש טוב לצאת ממנו. כמה זה מרגיש טוב לרכך אתה השיכבה האטומה והקשה ששמנו על הלב שלנו - השיכבה שמאפשרת לנו להכאיב לאחרים בלי להרגיש כאב וצער.

כשהשיכבה הזו מוסרת, כשיש הכרה בחלק הפוגע, הלב מתרכך והניתוק מתמוסס.

ואז לא רק השני יכול להתרפא מהפגיעה, אלא גם אנחנו יכולים להתרפא מהסבל של הניתוק מהחלקים האמפטיים שלנו. זה ריפוי עצום עבורנו להתחבר לחלקים האוהבים והדואגים שלנו. זו תנועה שמאפשרת ברגע אחד ריפוי של שניים.

יש לי וידוי, הרגעים האלה, שבהם אנשים מסתכלים על העיניים של האחר ורואים את החלקים הפוגעים שלהם ועוצרים - הם רגעי התפעמות שאין כדוגמתם בשבילי.

להיות עם בני זוג ברגעים האלה, שבהם הם מפסיקים להילחם על לקבל ולהישמע ומתחילים להיות מכוונים ללשמור על נפשם של מי שאיתם - זו הזכות הגדולה ביותר בעולם.