הקול של הילדים

הימים האחרונים קשים לי

המילים גדולות ומפחידות

המראות אלימים ופוצעים

הדעות קיצוניות, עם סימני קריאה ואזהרות חמורות.

אני מרגישה שוב כמו ילדה אבודה שמוטחת לקירות הבית בכל משפט שנאמר בריב אלים ופוצע של הורים.

מבועתת מאפשרות של קרע נוראי, מופעלת מעוצמות רגשיות חזקות של אנשים במרחב, פוחדת להיפגע ושמה שיקר לי ילקח ממני. לא יודעת מי צודק ומה נכון. כועסת לרגע, נבהלת המון, מרגישה אשמה - שלא מונעת , שלא מתערבת, שלא יודעת, שמתבלבלת, שלא עושה מספיק, שטומנת לרגעים את הראש בחול, שנזרקת לרגעים לתוך המהומה.

קפואה, מתביישת שקפואה, יוצאת, נפגעת, חוזרת לקיפאון.

נכנסת לחדר שלי ומסדרת אותו. מנסה להחזיר סדר בחדר כשבבית יש כאוס, טירוף ואלימות. משחקת במשחקים שלי - אני הגננת והבובות שלי הן הילדים בגן. הן ממש חמודות. רגוע ושקט לי בפנים. יש לי שליטה על מה שאני עושה. אני טובה במה שאני עושה. אני מתנהגת יפה ומתנהגים אלי יפה.

אני אמא מיטיבה לבובות שלי. אני מכינה להן אוכל, תופרת להן בגדים, נהנית מהיצירה ונהנית לראות כמה יפות הבובות שלי עם הבגדים שתפרתי להן. איזה כיף זה להצליח לעשות טוב.

בחוץ לא נראה שיש לי השפעה על כל מה שקורה. כולם כל כך חזקים ואני כל כך קטנה וחסרת חשיבות. אם הייתי חשובה להם זה לא היה נראה ככה. אז אני מתאמצת ממש חזק בפנים.

לפעמים כשאני מתעייפת לנסות ולייצר לעצמי מציאות שפויה אני לוקחת ספר ושוקעת בו. בורחת לחיים של אחרים, לאהבה של אחרים, לכרי דשא, ליערות, לכאבי לב של אחרים. זה כואב ועצוב ומתוק. זה לא כמו מה שמתרחש מעבר לדלת בבית שלי.

יש בי חלק שמעז להתגעגע לאיזה מבוגר שיכנס בדלת, יקח אותי בידיים שלו, יחבק ויגיד שזה נגמר, שיהיה רך ונעים בקרוב, שכולם מצטערים על מה שהיה ומבטיחים שלא יהיה עוד. מבוגר טוב ויציב שמבטיח שאני והמשחקים שלי והמשפחה שלי והיקרים לי נהיה מוגנים ובטוחים. שיאהבו אותנו, שנאהב.

שמעכשיו יהיה רך

ממש רך

רק

רך

(זה הקול של הילדה הפנימית שלי. היא אני. ככה אני, ממש עכשיו, לא פעם. זה הקול של הילדים האמיתיים שלי שאני שומעת בתוכי. קול שלא נשמע מספיק בעולם הזה, בארץ הזו. זה הקול של הילדים שלכם, שחיים בתוך הבית הבוער והאגרסיבי הזה כבר כמעט שנתיים. זה הקול של הילדים שאתם. אני יודעת שיש סיכוי שהוא יעצבן או לפחות לא יעניין, כי כשהמבוגרים רבים הם לא שומעים קולות רכים, אבל אולי יש עוד ילדים שם בעולם שמרגישים לבד ומחכים כרגע להכרה ולקול,

כמי שטראומה התקשרותית היא המומחיות שלה אני יודעת שלפעמים דווקא כשהמבוגרים נלחמים על משהו חשוב, אפילו עבור עתיד הילדים - הילדים נשארים לבד תחת אש. הטראומה האמיתית שמתרחשת אז היא שהקול שלהם לא נשמע והם לא נראים - הפחד שלהם, הצורך שלהם בהגנה, ביציבות וברוך נשמטים לטובת מלחמת ההישרדות).