"הקשר כמרפא" בשבילי

״הקשר כמרפא״ היא דרך חיים בשבילי. היא עמדה טיפולית מעורבת ומושקעת רגשית. היא כוללת הבנה עמוקה, מקיפה ומורכבת של הנפש האנושית, ומפת דרכים ליצירת קשר התקשרותי בריא, אוהב, קרוב ובטוח.

כדי להגיע למה שהיא היום הייתי צריכה ללמוד המון מכל המורים הגדולים שריפוי דרך קשר הוא הבסיס לתיאוריה ולעבודה הקלינית שלהם. אנשים כמו בולבי, ויניקוט, קוהוט, סו ג׳ונסון, סטיבן פורג׳ס, דיאנה פושה, ד״ר ניופלד ועוד רבים.

הייתי צריכה לעבור מסע הורות של 24 שנים עם חמישה ילדים שממשיך מדי יום. מסע שמגדל ומפתח אותי בכל דקה. מסע שהולך ומעמיק את ההבנה של התפקיד ההורי התקשרותי שלי, ולמה כל ילד זקוק ממני בכל שלב התפתחותי ובכל רגע נתון.

הייתי צריכה למצוא איש שאפשר לעבור יחד איתו מסע קשה וחסר פשרות ברגישות וברוך. מסע של אמת ועומק אל קשר התקשרותי זוגי יציב ובטוח. מסע של אהבה.

היינו צריכים להסכים לעמוד בפני ההפעלות הטראומטיות ההתקשרותיות של שנינו שוב ושוב ולא לוותר.

הייתי צריכה להתעקש וללכת עוד לעומק בדיוק במקומות שנראים בלתי אפשריים ללא מוצא, להבין עוד ולפתח עוד הבנות ולסלול לנו דרך לריפוי.

במקביל לכל זה, במשך כל השנים, המשכתי ללוות אנשים, זוגות והורים במסע שמקביל למסע שלי. כמו להסתכל בקליידוסקופ של אלף מראות קטנות בנפש ובכמיהה שלה לבטחון בתוך קשר. להאמין באפשרות האינסופית לצמיחה בתוך קשר ולא לוותר שם על אף אחד.

אני יודעת בכל ליבי שכאשר יש חריקות בחיים זה לעולם לא נפתר על פני השטח. צריך לחפור יותר לעומק ולמצוא איפה התפצלו השורשים ונפגעו והמערכת לא מקבלת הזנה.

אני יודעת שסימפטומים אישיים כמו: חרדה, דכאון, התמכרות, קושי במימוש עצמי, בעיות במיניות ועוד, הם פרי של פצעים התקשרותיים.

אני יודעת שסימפטומים זוגיים כמו קונפליקטים אינסופיים, בעיות בתקשורת, קושי במיניות, בעיות בשותפות או בהורות הם רק מניפסטים של זה שבני הזוג לא מחוברים בשורשים.

אני אוהבת אהבה עצומה את העבודה עם הזוגות כי אין בה בולשיט (תסלחו לי על המילה).

אין בה משמעות לאידיאולוגיות, דעות, תפיסות ופרשנויות. מה שרואים זה מה שיש.

מה שקורה מול העיניים בשני הגופים, בריקוד שלהם אחד אל השניה ומהשניה, ברגעי הפגיעות, בהרף עין של ניתוק, בעיניים שמחפשות ומתפספסות ונכבות. שם הדרמה הגדולה. שם הטראומה מופעלת. שם ההגנות והדפוסים צצים. שם גם ההזדמנות לריפוי.

בחדר הטיפול הזוגי לא צריך לעצב כלום, להפיק כלום, ללמד כלום. צריך רק להבין איך הטבע אמור לעבוד. איך מה שרואים זו טראומה שעיוותה את הטבע. איך אפשר לחשוף את השורשים, לנקות רעלים, לדשן את האדמה ולהזין את הריפוי שהטבע יודע לעשות בעצמו.

המטפל הוא לא הריפוי. הטבע הוא מחולל הריפוי והאהבה היא התרופה.

המטפל צריך להיות מומחה בטבע של ההתקשרות, של ההתפתחות ושל האהבה.

העבודה הזו מאוד הורית בטבעה, אבל אינה רגרסיבית. היא מלאת אהבה ורוך והמטרה שלה היא צמיחה ועצמאות. היא עוברת דרך מוכנות שלנו להיות שם כדמויות התקשרות אמיתיות. זה מורכב ועמוק ודרוש מסע שלם של חיים כדי להבין את זה לעומק.

הדרך הקלינית הזו לא מתאימה לכולם. היא דורשת להסכים להיות בזירה הכי טעונה בטבע. מה שאני מכנה ״גרעין האטום״ של הנפש האנושית - הקשר. היא דורשת להסכים להיות קשורים, מעורבים ומכווננים ולעבור דרך עם המטופלים שלנו.

ההכשרה היא מסע ארוך שדורש השקעה, למידה של המון חומר קליני והטמעה של החומרים ושל העמדה הטיפולית בנפש ובקליניקה במשך שנים.

זו ריצה למרחקים ארוכים ברמת הידע, וצלילת עומק ברמת החוויה הרגשית.