הרגע הזה בקשר שמשהו מפעיל אתכם חזק

מכירים את הרגע הזה בקשר שמשהו מפעיל אתכם חזק? אפילו משהו קטן? במגע, במילים, בריח , במבט.. אולי אפילו בתוך המיינד שלכם.. ואז הגוף נסגר ומאותת להתרחק מהשני?

כל כך הרבה פעמים שמעתי את המשפט הזה. ״הגוף שלי נסגר, מאותת, אני צריכה לשמור על עצמי״.

הרגע הזה הוא רגע קריטי בקשר.

הרבה פעמים הוא יריית הפתיחה לכדור שלג של חווית דחיה של השני, ואז תחושת נטישה, ואז כעס מצטבר ועוד ועוד וריחוק הדדי וייאוש מהקשר.

הרבה זוגות חווים תחושת חוסר אונים מול הרגע הזה. "מה אני אעשה, אני לא אקשיב לגוף שלי? " ומצד שני "אני כל הזמן מרגיש לא רצוי, דחוי, אני רעב למגע וקירבה"

בתור ילדה ואישה שהגוף שלה למד להיסגר ולהתרחק כשמסוכן לו הרגע הזה מוכר לי כל כך, התגובה הזו של הגוף שלפעמים מיוחסת בטעות לטראומה מינית היא הרבה פעמים תגובה לטראומה התקשרותית מוקדמת. הסגירה של הגוף- היא תנועה של הימנעות מהטבע שהפך למסוכן - הימנעות מתלות וחיפוש הקירבה לדמות ההתקשרות.

כשיש למידה בהתקשרות המוקדמת שאם אחשף, אתקרב, אתרכך , אניח ראש- יפגעו בי - אני לומדת להיות בעוררות גבוהה לסכנה ולאפשרות של פגיעה, ובהיכון לתגובת גוף של המנעות מקירבה והדיפה של היחד.

גם בהורות יכולה להתקיים תנועה כזו, שיכולה לנתק אותי ברגע מאתגר מילד שאני כל כך קשורה אליו והוא חלק מבשרי ממש.

באופן פרדוכסלי התנועה ששמרה עלי(נו) בילדות:

להרגיש שמסוכן, להתרחק ולטפח אהבה עצמית ורוך וחמלה בפנים, לא אימנה אותנו לאהוב ולא איפשרה לנו להרגיש אהובים באמת בקשר.

למדתי שכשאני באהבה וחמלה ונתינה לעצמי כתנועה שהיא חלק מההתרחקות מהאדם הכי קרוב אלי, אני בעצם בניתוק מעצמי ולא רק ממנו.

למדתי שהפעלה וכיווץ בתוך קשר הם לא תמיד סימן לסכנה ותמרור להתרחקות.

להפך, לרוב הם סימן שצריך יותר קרוב, יותר רך, יותר להתמסר, יותר להתכרבל ויותר להתעקש על הקשר.

עם השנים, לימדתי את הגוף שלי, שכשהוא נסגר הוא לא שומר עלי. הוא מרחיק אותי מהמקור הכי עמוק של הזנה ותמיכה שיש בעולם, הוא מרחיק אותי מהמעיין של הלב הפתוח והאוהב שלי .

הקשר הזוגי יוצר מרחב בו אנחנו משחזרים את ההגנות שלנו.

דווקא בגלל זה הסיכוי לריפוי בו הוא כל כך עמוק.

ומה עם הגוף שמתכווץ?

למדתי לספר לו שאז זה לא עכשיו,

שמעבר לכיווץ יש רצון עמוק לחיבור,

ולפעמים הכיווץ פשוט נעלם כשאני מסכימה להתרכך ולהיות תלויה.

למדתי שאהובי צריך אותי קרובה ונענית כדי להיות מכוונן אלי,

שלעיתים חוסר הדיוק שלו קשור למרחק שהוא מרגיש ממני.

כשאני נענית ומתרככת במקום להילחם, משהו בו מתרכך איתי ומסתנכרן אלי.

למדתי שכשאנחנו יותר קרובים הוא מרגיש יותר בטוח ואז הוא גם יכול להקשיב בלי להתגונן למה שאני מביאה.

למדתי לסמוך תמיד על האהבה, ללכת לכיוונה ולא ממנה - זה ריפוי.