השבוע זיהיתי דפוס שלי, אני הולכת למסקנות.

הכל התחיל לפני כ3 שבועות.

עברתי שבוע מאתגר- עומס רגשי ומקצועי שהתנקזו להם בצוואר בקבוק לשבוע אחד.

בכל רגע פנוי התבאסתי על עצמי על ההחלטות שקיבלתי שהביאו אותי לצוואר הבקבוק הזה.

ההתבאסות כללה הנחה סמויה שצוואר הבקבוק הזה הוא כאן כדי להישאר.

תומר ניסה להגיד לי שעוד שבוע המון דברים מסתיימים ושאני ארגיש אחרת.

אבל אני לא יכלתי לדמיין את זה והייתי עסוקה בחרטות על ההחלטות שקיבלתי שהביאו אותי לכאן ובקבלה לעתיד בסגנון ״לא הייתי צריכה..״ ו״לעולם לא עוד״.

ואז התחילה המלחמה עם איראן.. והילד שלי אמר לי : ״אמא, אבל בגדול זה דבר טוב, לא?״

ופתאום, כאמא, משהו התברג בתוכי בחזרה- ואמרתי לו: ״מתוק שלי, כל החוזים והנביאים וכל המאשימים והמקללים- כולם מסיקים מסקנות מהירות מידי. ובאמת באמת, היסטוריה נכתבת לאורך זמן, ואי אפשר לדעת אם החלטה היא טובה עד שעובר מספיק זמן כדי להבין את הכוחות הגדולים ואת התוצאות לטווח ארוך.

בכלל בחיים, יותר חכם להשקיע אנרגיה בלעצב את ההווה מאשר בלהעריך כל הזמן את ההחלטות שהתקבלו בעבר״.

ואז הסתכלתי פנימה על עצמי, כי באמת מול הגדול שקורה פה במדינה אני מאוד קטנה, אבל בקטן שלי אני יכולה לחולל שינוי על ידי להבין את עצמי יותר טוב.

וראיתי כמה אני נבהלת מהר מזה שקשה כרגע והדרך שלי להחזיר לעצמי שליטה היא בלהחליט ש״לעולם לא עוד״, בלהסיק מסקנות על העבר ולהחליט החלטות על העתיד.

אז אתמול בלילה כשהלכנו לישון- אמרתי לתומר:

אתה צדקת אז, עברו 3 שבועות, ואני חושבת שזה שאמרתי אז שטעיתי זה היה מהיר מידי, זה היה מצורך בשליטה. פשוט היה לי רגע קשה, ופשוט רציתי למצוא הקלה בקשה- וזו דרך שאני עושה לעצמי קל- להסיק מסקנות. להגיד שיותר אני לא אקבל החלטות כאלה- זה מנגנון כזה במיינד שלי שנותן לי תחושה של שליטה לפחות על העתיד.

ועכשיו אאני מבינה שזו לא האמת, ממרחק של 3 שבועות ההחלטות שקיבלתי היו מצויינות, אני ממש שמחה בהן.. ההיסטוריה האישית שלי מוכיחה שטעיתי במסקנות שהסקתי מהר מידי ולא בהחלטות ובבחירות שעשיתי בעבר.

אז אני לא יודעת אם מישהו מבין אותי או מזדהה, אבל משהו בלראות את המנגנון הזה שלי איפשר לי לקחת נשימה בתוך הזמן המורכב שאנחנו עוברים עכשיו, ואיפשר לי להישאר ברגע הזה במציאות, להיות פחות במיינד , פחות בנבואות לעתיד- להיות רכה יותר לעצמי ולמי שסביבי, לחשוב איך לעשות לכולנו נעים וטוב עד שהקשה יעבור.

בלי החלטות, בלי סיכומי ביניים, בלי חרטות על העבר או מסקנות על העתיד.

בלי פרשנויות על מציאות שעוד מתהווה ומתגלה..

בלי לכתוב את ההיסטוריה של כולנו כשמה שחשוב זה לעשות את ההווה צעד אחר צעד יותר רך יותר אנושי ויותר קרוב.