התינוק שלא נולד

במסורת האתיופית יש ריטואל לידה מרתק. האתיופים מאמינים שברחם של האם מתפתחים במשך ההריון 2 תינוקות. השיליה היא ״התינוק שלא נולד״. לשיליה באמהרית קוראים ״הידיד״ וקוברים אותו בבית הקברות בטקס קבורה מיד אחרי הלידה.

הריטואל הזה הוא ריטואל גאוני! הוא טומן בחובו את סיפור ההורות הבריאה.

עם כל ילד שנרקם ברחם, נרקמת רשת השלכות, ציפיות ופנטזיות שהיא בעצם בת דמותו של ההורה- הילד שהוא ההגשמה הנרקסיסטית של ההורה. בלידה, כדי שנוכל לעשות קשר אוהב וקרוב ואמיתי עם הילד הממשי שנולד, אנחנו צריכים להיפרד מהילד שלא נולד, הילד שהוא הבבואה המושלמת של הייצוג של האגו שלנו.

אם לא קרתה הפרידה הכואבת הזו הקשר בין ההורה לילד הממשי יהיה פגום ופוצע ומכאיב לשני הצדדים.

בזמן האחרון מידי פעם אני קוראת פוסטים שקוראים להורים בכלל ולאימהות בפרט ״לא לשלוח את ילדיהן לעזה״. כל פעם שאני קוראת את המילים הללו יש לי גולה ענקית בגרון.

אני אמא שמתנגדת למלחמה בכלל ולמלחמה בעזה בפרט. ועדיין הקריאה הזו מכעיסה ומקוממת אותי. ולא מסיבות פוליטיות אלא מסיבות של לב של אמא.

לפעמים אני רוצה לשאול את הכותב/ת: יש לך ילד בן 22 קצין לוחם בסדיר? או בן 30, מילואימניק בשיריון?

כי אם יש לך, אני קודם כל רוצה לשאול אותך: אתה שולח אותו לאיזשהו מקום? כי אני רוצה לספר לכם משהו: לא מדובר בילד בן 5 שאמא שולחת לגן. אנחנו לא שולחים ילדים בני 22 ליחידה מובחרת, אנחנו גם לא שולחים אותם ללמוד רפואה או למסיבות טבע. הורים טובים מחנכים את הילדים שלהם לערכים ולמידות טובות כל הילדות שלהם. אבל, איפשהו בגיל ההתבגרות אמורה להתרחש פרידה בריאה, זה מימוש סופי של הפרידה מה״ידיד״ שמתרחשת כל החיים. הילד לא נשלח, הוא יוצא לאוויר העולם, והוא עושה את זה בדרך ובמקום שהוא בחר לעצמו. וזה בריא ונכון וטוב לילד, גם אם זה נעשה תוך כדי גרימת כאב אידיאולוגי או אישי להורה מעצם הנפרדות. בדיוק כמו בלידה הראשונה.

אבל, ה״לידה״ השניה הזו, שהיא גם פרידה, היא שלב קריטי לא רק בעצמאות ובגדילה של הילד. זו פאזה חדשה בהורות. זה לא שעכשיו אין לנו תפקיד הורי כמו שחלק מההורים חושבים, אנחנו לא חסרי אונים, ההורות נמשכת באופן מאוד משמעותי גם עכשיו.

מה התפקיד שלנו עכשיו?

אז ברור, לאהוב אותם- כן. לדאוג להם- זה בטוח קורה. אבל זה לא מספיק. להורים בגיל הזה יש תפקיד קריטי נוסף. והתפקיד הזה הוא כולל 3 מאפיינים: לתת אמון בבחירות שלהם, לסמוך עליהם שהם ימצאו את הדרך הכי טובה ולהיות גאים בהם בלי סוף!

לכל ילד יש הרבה מאוד דמויות בחיים שיכולות להיות גאות בו בגלל התפקוד שלו או בגלל שהוא מצליח במשהו שחשוב להם או בגלל שהוא הולך בדרך שלהם. זה התפקיד של מורים, מדריכים בתנועה, מרצים באוניברסיטה, בוסים וכו׳

לכל ילד יש רק 2 אנשים בעולם שהגאווה שלהם בו לא תלויה בזה שהוא מממש את החלומות שלהם, שהוא מגשים את הערכים שלהם ושהוא הארכה של האגו שלהם.

בהתקשרות להורה בכל שלב בהתפתחות יש תפקיד שאין לאף אחד אחר בחייו של הילד. ובגיל ההתבגרות המאוחר (20+) התפקיד של ההורה הוא להסתכל על הילד שלו בעיניים מאוד רחבות ועמוקות. לא עיניים של אידאולוגיה או של המשכיות. עיניים של אינסוף. עיניים של אמא ואבא עפות על הילד בגלל כל הסיבות בעולם שלא קשורות לזה שהוא ״הולך בדרכם״ בגלל כל הדברים שהם מעבר למה שנוח וטוב לי כאמא- בגלל מה שהוא, הילד.

ילד שמאמינים בו ועפים עליו בגלל מה שהוא, ולא בגלל מה שהוא בשבילי (מימוש חלומותי וערכי) הוא ילד שמרגיש אהוב באמת.

זה לא חכמה להיות גאה בילד הומניסט ופעיל מרץ אם אתה הורה מהשמאל, זה גם לא גורם לו להרגיש אהוב- זה גורם לו להרגיש שהוא הצליח בדרך שלך. זו לא חכמה להיות גאה בילד תלמיד חכם אם התורה היא חייך.. זו גם לא חכמה להיות גאה בילד קצין בסיירת אם אתה מאמין שזו הדרך. זה לא מה שהילדים שלנו צריכים מאיתנו ההורים. את זה הם יקבלו מהמפקד, מהרב, מהמדריך ומחברים.

אז אני אמא ל5 מתבגרים, ואני כבר לא שולחת את הילדים שלי לשום מקום. אבל אני עפה על הילדים שלי, על כולם, בטירוף, בכל רגע, אני חושבת שזכיתי בלוטו 5 פעמים. לא נעים לי להגיד את זה. אני עפה על מי מהם שלומד גמרא, על הקצין הלוחם, על הפעיל בנוער מרץ ועל ההיא שמנגנת כל היום. ולא בגלל הדברים הללו, אלא בגלל איך שהם עושים מה שהם בחרו לעשות, בגלל האנשים שהם במקום בו הם בחרו להיות. בגלל האחים שהם לאחים שלהם, בגלל שהם חכמים ומיוחדים ויצירתיים ואיכפתים ובעלי לב וחד פעמיים בדרך שלהם כמו שאם הם היו הולכים בדרך שלי הם לא היו יכולים להיות אף פעם.