זה ממש מפחיד אותי

הסתובבתי אתמול ברחבי הארץ. לא יצאתי למחאות, אלא להסעות לילדה שהתחילה מחנה קיץ בקפוארה דווקא ביום בו המדינה שותקה וגם תנועת הרכבות.

אבל עברתי כל היום בצמתים, בכבישים.. וגם הייתי ברשת. וספגתי- רציתי להיות חלק.

מאחורי הזעקות והמחאות הרגשתי כאב ופחד וחוסר אונים ואולי רגע של אונים בתוך המחאה והיחד. והרגשתי שוב את כמויות הכאב ופחד אנחנו נושאים בתוכנו בשנתיים האחרונות.

נזכרתי בשיחה מלפני שבוע שדיברנו תומר ואני בהליכה בטבע באוסטריה.

דיברנו על פחדים ועל כמה במציאות אני והוא כמעט לא נפגשים בפחדים. מה שמפעיל את ה״חרדתית״ שבי משאיר אותו יציב ואדיש, מה שגורם לו הפעלה ממש לא מפחיד אותי בכלל.

ונזכרתי בזמנים בעבר ובקשרים בחיי שבהם היה גינוי על הפחדים שלי, ונזכרתי כמה זה היה מכעיס ומקומם ואפילו משפיל ומזלזל.

ואיך היום, כשהדיבור פתוח והלב במקום הנכון, אפשר ממש לא להבין למה משהו כל כך מפחיד את השני- עד כדי הפעלה סומטית ושיתוק ולא לזלזל או לשכנע אלא פשוט להסתקרן ולהישאר ברוך.

והלכנו ודיברנו כמה זה מה מפחיד קשור למורשת של הבית, ולטראומות מהבית.. ופחד פגש פחד, ברכות, בסקרנות, בחמלה ובהודיה על זה שכשאני זקוקה להרגעה ולתמיכה אני לא מקבלת ביטול אלא יד יציבה ששומרת עלי ולוקחת את ההגה במקומי מתוך התחשבות והקשבה לפחדים שלי. והפוך.

ודמיינתי משהו כזה ברמה הלאומית- איך אנחנו מפסיקים לצעוק ולהתלהם מכל הכיוונים ומודים שאנחנו פוחדים.

ואיך הצד השני אומר: גם אני פוחד.

וגם אם אנחנו לא יכולים להגיד: בטח שזה מפחיד.

אנחנו יכולים לפתוח את הלב כי גם לנו יש פחדים.

כי בעולם מתוקן אנחנו מושיטים יד כשהשני פוחד. אנחנו מתקרבים יותר כשהשני פוחד.

ואף אחד לא חושב שהפחד שלו יותר חשוב ויותר אמיתי או רציונלי .

וכל אחד מודע לזה שכשהוא פוחד הוא לא פועל תמיד באופן הכי אדפטיבי , להפך, כשהוא פוחד הוא מייצר בהלה והוא מגביר את האיום ופועל באופן הגנתי.

וכל אחד גם מודע לזה שהפחד שלך השני יש בו אמת, יש בו היגיון והוא גם מכוון אותו לחלק שאנחנו מפספסים כי אנחנו כל כך אחוזים בפחד שלנו ולכן גם קצת ב״tunnel vision״.

וכל כך רציתי אתמול שנוכל פה בארץ לדבר שיח של פחדים, כמו שהיה שם באוסטריה-

ולא נשכנע או נבטל

ולא נמיר פחד לזעם.

ולא ננסה לפתור את הפחד שלנו דרך מעשים

ולא ננסה לפתור את הפחד של השני דרך ייחוסים או דה לגיטימציה

אלא נרחיב את הלבבות.

לא רק כי יש אמת בכל פחד, לא רק כי כשאנחנו אוחזים רק בפחד אחד אנחנו עלולים לא להיזהר ואפילו להיות בסיכון למה שלא שמנו לב אליו.

אלא פשוט כי אנחנו יודעים שככה אנחנו רוצים שיתנהגו אלינו - ״ואהבת לרעך כמוך״.

אנחנו רוצים שיקשיבו לפחד שלנו, אנחנו רוצים שיתייחסו אליו ברצינות ולא יבטלו אותו, אנחנו רוצים שיתקפו (מלשון תיקוף) את האמת שבו ויתנו לה תשומת לב.

ובעיקר אנחנו רוצים שיתמכו בנו ויחבקו אותנו חזק כשאנחנו פוחדים- כי לפחד לבד הופך אותנו לפרנואידים ואלימים.

בזמן האחרון אני שומעת מכל הקצוות את הביטוי החדש ״אתם לא אחים שלנו״

האמת היא שאני לא מזדהה עם כל סיפור העם כמשפחה. אצלי יש משפחה ויש חברה.

אבל אני רואה מול עיני חברה שמקצינה, מתקטבת ושותתת דם- ולכן הופכת להיות יותר ויותר אלימה מכל קצוות הקשת.

אני רוצה לחיות בחברה שבה יש מקום לפחד, לפחד מהדתה, לפחד מהחמאס, לפחד ממדינה פלשתינאית, לפחד מהסכם ולפחד ממלחמה. גם אם חלק מהפחדים הללו לא מפחידים אותי בכלל ואפילו הפוך.

ואני רוצה להיות מי שמקשיבה לפחדים הללו בכבוד, בחמלה, בתשומת לב.

לא כי אני מזדהה עם כל פחד, אלא כי אני יודעת שרק כשזה יקרה משהו ירגע בלבבות של כולנו, נרגיש שמורים ואהובים ושייכים. ואולי בסוף קצת ״אחים״.