זוגיות שיש לחגוג אותה היא זוגיות שעושה כל אחד ואחד מבני הזוג יותר מעצמו.

השבוע נתקלתי בידיעה על זוג שחוגג 50 שנה יחד.

החגיגה הזאת, של מספרים, של שנות הישרדות משותפות, הזכירה לי את השנה הראשונה לנישואי הראשונים, הייתי ילדונת בת 23 כשהתחתנתי, חייתי בחברה בה 23 זה כבר לא צחוק, האיום להישאר ״רווקה זקנה״ היה בפתח.

במקום בו גדלתי להתחתן היה להצליח במשימה, כמו לסיים תואר, כמו לעשות הרבה כסף, כמו לסיים ללמוד את כל הש״ס (גמרא).

וזו היתה הצלחה לא רק שלנו הילדים, אלא גם של ההורים שלנו.

בחברה בה אני גדלתי הורים היו גאים ומאושרים שילדיהם התחתנו. איזה נחת יש בלעמוד מתחת לחופה של הילדים..

וברור שכולנו היינו רוצים לראות את הילדים שלנו בקשר זוגי, מאושרים, אבל אני זוכרת שזיהיתי שיש בשימחה הזו יותר מזה. החתונה סימלה הישג. לחתן ילד היה לסמן צ׳ק בתיבת הסימון של ההצלחות בחיים. ולכן זה היה ממש מובן שכדי לחגוג רגע שיא כזה של ״הצלחה״ מתכנסים חודשים של הכנות ומשאבים.

אבל אני גם זוכרת את הפעמיים בהן המציאות היכתה על פני.

הפעם הראשונה היתה כשרגע אחרי ההצלחה והשמחה של החתונה הגיעו החיים המשותפים ועימם המציאות.

הפעם השניה קרתה בשבועות שאחרי לידת ביתי הראשונה, כולם כל כך שמחו על ההיריון ועל הלידה הקרבה ובאה ושכחו לספר לי מה קורה אחרי.

כל הזוגות הצעירים בסביבתנו הלכו לקורס הכנה ללידה, וגם אנחנו. כל כך הרבה השקעה בכמה שעות. כאילו הלידה היא משימת חיים שדורשת הכנה מעמיקה , אבל מה שקורה אחריה בא טבעי ולא צריך הכנה, לא צריך למידה ותמיד מצליח.

אני זוכרת שחצי שנה אחרי הלידה הראשונה הסתכלתי ל2 חברות שלי בעיניים בקול חנוק מדמעות ואמרתי להן: אבל למה לא אמרתן לי שלא ישנים? למה אף אחד לא דיבר איתי מה הנזקים הרגשיים והפיזיולוגיים של עייפות כרונית? ואף אחד לא נתן לי כלים להתמודד עם זה?

יש לי הרבה מחשבות והשערות על המשטור החברתי שקשור לדגש המאוד גדול על ליל החתונה ועל רגעי הלידה. איך שמים רגעי שיא במרכז כדי לטשטש (תרתי משמע) את העובדה שבעצם מדובר פשוט בשלב מעבר שאחריו מתחילים חיים אחרים לגמרי שדורשים מיומנויות חיים שאף אחד בעולם לא מכין אותנו אליהן.

הצד השני של המטבע הזה הוא ה״נצחון״ שב״להישאר ביחד״.

כמטפלת זוגית אני יודעת שאין גבורה בלהישאר ביחד 50 שנה. אני מכירה כל כך הרבה זוגות שנשארו יחד שמכלים אחד את השניה כל יום כל היום בריבים חסרי תכלית, שמנותקים אחד מהשניה, שאין ביניהם שום סימן קטן לאהבה, לרוך או לכבוד הדדי. לפעמים להישאר ביחד זו לא גבורה, לפעמים זה פשוט פחד.

זוגיות שיש לחגוג אותה היא זוגיות שעושה כל אחד ואחד מבני הזוג יותר מעצמו. זוגיות שנשארים בה אבל כל אחד מבני הזוג הוא פחות מעצמו בגללה היא זוגיות שדורשת ריפוי ואם זה לא מצליח שוב ושוב אז חייבים לקבל עזרה מקצועית ולא ״לשרוד״ את השנים יחד.

החגיגה של יום השיא ושל ספירת השנים היא דומה- היא שמה במרכז את ההישג הקונקרטי במקום את המסע הפנימי הארוך והעמוק שיש ביצירת קשר אוהב ובטוח.

המסע לבניית קשר דורש הרבה מאוד ידע, דורש אומץ, דורש ענווה, דורש מוכנות לעבודה קשה והסכמה לעבור דרך דברים קשים יחד.

כשהחלטתי לצאת פעם ראשונה ללמד קורס על קשר וזוגיות לקהל הרחב (״לומדים אהבה״) זה היה שינוי כיוון ענק בשבילי. אף פעם לא חשבתי ללמד על זוגיות. תמיד מה שעניין אותי זה טיפול זוגי.

ההחלטה הגיעה כי כל כך הרבה אנשים שעברו אצלי את הכשרת המטפלים אמרו:

״טלי, הידע הזה צריך להגיע לכולם ולא רק למטפלים״.

ושמעתי את זה עשרות פעמים עד שהשתכנעתי..

ומאז שמעתי עוד מאות פעמים מאנשים שלמדו את הקורס :

״איפה הידע הזה היה כשהייתי בת 18? כל כך הרבה היה יכול להיות אחרת אם זה היה כך״ והתשובה שלי היא תמיד שגם אני כואבת את אותו כאב בעצמי ושואלת את אותה שאלה בעצמי: ״איזו חברה מושיבה ילדים בבית ספר 12 שנים ומלמדת אותם כל כך הרבה דברים שהם ישכחו ביום שאחרי המבחן פשוט כי הם לעולם לא יצטרכו להשתמש בהם אבל לא מדברת איתם על מה שבאמת חשוב שהם יבינו, על איך אנחנו בנויים, על מה מניע אותנו, על איך מקשיבים באופן יעיל לרגשות שלנו, על איך מתמודדים ברגעי משבר בקשר, על מה גורם למי שלידנו להרגיש בטוח ועל איך נותנים למישהו להרגיש אהוב״

איזו חברה מעניקה בונוס מיוחד על 5 יחידות במתמטיקה ולא מכוונת לרגע את התלמידים שלה לפתח כישורי חיים?!

אולי חברה שמרדימה באופן מכוון את ילדיה כדי שיהיו חיילים בצבא ההצלחה ובצבא ההספקים ובצבא המלחמה.

וכמו שאף אחד לא סיפר לחיילים צעירים בקורס מ״כים מה מחיר הלחימה, איך זה ישפיע על הנפש שלהם, איך זה ישפיע על היכולת שלהם להיות בקשר זוגי, איך זה ישפיע על האבות שהם יהיו אם הם ילחמו, כי אם היו מספרים אולי לא היו חיילים לוחמים בצה״ל, כך אף אחד לא מספר לאנשים שחתונה זה רק טקס, והחיים זה אחרי ולידה זה רק רגע שיא, שאחריו מתחיל מסע הורות ארוך, תובעני ומפרך שדורש השקעה אינסופית, ידע, חיבור, למידה ולעיתים קבלת עזרה מקצועית.

לעשות קשר בריא, לאורך זמן- זה אתגר

לחיות במלאות רגשית לאורך זמן- זה אתגר

לעבור עם הילדים משלב חיים אחד לאחר וללמוד להיות הורה לכל גיל- זה אתגר

לעבור את שלבי ההתפתחות של קשר זוגי ולצמוח בהם יחד – זה אתגר

להסכים להשקיע את כל הלב ואת כל הכוח במי שקרוב ולא לברוח החוצה– זה אתגר

להסכים ברגעי הקרע להילחם על הקשר- זה אתגר

לראות מה אנחנו עשינו שפגע או שהרחיק את יקירנו- זה אתגר

ולזה לא הכינו אותנו, ואת זה לא חוגגים בחברה שלנו, ואין תעודות על זה או בונוסים.

ולצאת לעולם ולהעביר את הידע הזה בפעם הראשונה היה מפחיד נורא. גם כי יש לי פחד במה אבל בעיקר כי הכל עדיין כל כך חלקי וכל מה שאני אומרת היום יהיה יותר בשל מחר, ואין לי שום אמת מוגמרת ביד ושנה אחרי שסיימתי ללמד את ה״לומדים אהבה״ הוא עדיין נמכר ואני כבר הייתי רוצה לעשות קורס חדש לגמרי עם הרבה יותר ידע והבנה משהיו בראשון. כי כל שנה בקשר וכל שנה בהורות וכל שנה בהוראה עוזרות לי להבין שיש עוד הרבה לגלות.

אז מצד אחד נורא מפחיד להוציא לעולם ידע שאני יודעת שהוא לא מושלם ושיש עוד דרך ארוכה לעשות אותו כזה ומצד שני כל פעם שאני פוגשת מישהו שלומד את הידע ההתקשרותי על זוגיות הוא אומר לי: הידע הזה חייב להיות בעולם!!

ויש גם את הפרדוקס הפנימי הזה של: הרי את בעצמך אומרת שזה ידע שאמור להיות בטבע שלנו? אבל אם לא ינקנו אותו בחלב אם אז צריך לעבוד קשה כדי לעבור את המסע הזה. מי שרוצה טיפים לזוגיות לא מבין את עומק המסע. וכמו שהזוגות שלי אומרים בשלב מסוים: אנחנו מבינים שהמסע הזה לריפוי הולך להימשך כל החיים, רק שעכשיו אנחנו יודעים שאנחנו יכולים ורוצים לעשות אותו ביחד.

אז היה צריך שהכוכבים יסתדרו באופן מאוד ספיציפי, שילוב של ענייני בריאות, ושל נסיבות חיים ואומץ שקיבלתי מהרבה תלמידים אהובים והחלטתי לעשות קפיצה למים עמוקים באמת, בשבילי לפחות, ולאסוף את כל החומר שהצטבר וולכתוב ספר על התקשרות זוגית.

ספר שצולל צלילה עמוקה לידע הזה שלא היו אמיצים מספיק לצלול איתנו אליו כשהיינו ילדים.

אז בפעם הראשונה אחרי 10 שנות הוראה הגישה אנחנו לא פותחים שנת הכשרת מטפלים, הגוף מחייב להאט ולהתכנס.

אז במקום עוד מחזור של מטפלים זוגיים התקשרותיים אולי יוולד לעולם ספר שילווה זוגות וילווה אנשים שרוצים קשר לאיך לעשות את זה..

ואולי עוד אנשים יסכימו לא רק להצליח ״למצוא אהבה״ אלא לצאת למסע של ללמוד איך בונים אהבה, מעמיקים אהבה ומשקיעים באהבה.