חוסר אונים וחוסר שליטה- טראומה מתמשכת (בילדות, בבגרות ובקשר)

השבוע (בתוך שיח שהיה גם מאוד אישי וגם לאומי) ברגע מסוים מישהו שאני מאוד אוהבת עצר אותי ואמר לי ״מה קרה לך? זה לא את. את לא מדברת ככה״.

זה היה נכון, עצרתי וניסיתי להבין מה קרה לי שהפכתי ל״לא אני״ לכמה רגעים, מה שנכתב פה הבוקר זו ההבנה של הרגע הזה.

כשאני מלמדת על איך עובדים עם רגשות אני נשאלת הרבה פעמים מה עושים עם רגשות כמו ״חוסר אונים וחוסר שליטה״.

חוסר אונים וחוסר שליטה הם לא רגשות. הם חוויות קיומיות.

כבני אנוש בוגרים, למדנו להרחיק את עצמנו מחוויות כאלה ואנחנו פוגשים חוסר אונים וחוסר שליטה רק ברגעים קצרים ונדירים בחיים. ומה עם ילדים?

הטבע ארגן לתינוק האנושי מערכת שמגנה עליו מפני חוסר אונים וחוסר שליטה- מערכת ההתקשרות.

ילד לא אמור לפגוש חוסר אונים- הוא אמור להיות מוחזק בתוך מערכת שיש בה מבוגר עם מסוגלות שדואג לצרכיו. ילד לא אמור לפגוש חוויה של חוסר שליטה. הוא אמור להיות מובל על ידי הורה שיודע מה נכון לעשות בכל רגע ושמתווך לו את העולם בחוץ ואת העולם הפנימי שלו. ילד לא אמור לפגוש חוסר וודאות. הוא אמור לגדול בתוך מערכת שמעניקה מסגרת חיים יציבה וצפויה. הצורך בוודאות, בשליטה ובאונים הוא צורך קיומי הישרדותי. זה התפקיד של ההורים להעניק לילדים שלהם יציבות, בהירות, עקביות, והחזקה שמאפשרים לילד להרגיש שהעולם מקום צפוי ובטוח.

כשאנחנו גדלים אנחנו מפנימים את החכמה, הבנת העולם והכוחות של ההורים שלנו והופכים למבוגרים שיודעים להתנהל בעולם, להתמודד עם קושי, לייצר לעצמנו מסגרת חיים יציבה וצפויה דיה, שמתוכה אנחנו יכולים לצאת לעיתים מבחירה להרפתקאות וללא ידוע.

כשילדים לא מקבלים את ההגנה, הבטחון והצפיות של יומיום מוכר וידוע הם צריכים להרחיק מעצמם לבד את חוסר האונים וחוסר השליטה שהם חווים.

ילד לא יכול לחוות חוסר אונים וחוסר שליטה ולהישאר שפוי- החוויות הללו הן כמו לחוות סכנת מוות המשכית ללא דרך להגן על עצמנו- כמו לחיות לבד בג׳ונגל.

ואז, כמנגנון הישרדותי, הילד לומד לייצר לעצמו בעולם הפנימי והחיצוני ״חוקי משחק״ ,״כללים פנימיים״ ומערכות הגנה שמחליפות את ״ההורה המיטיב״ ומעניקות חוויה פנימית חלופית של צפיות ויציבות. כאן נולדים הכפייתיות, הפרפקציוניזם, ההתמכרויות, הבריונות, המגלומניה, והניתוקים הקיצוניים.

כל אלו הם בסך הכל דרכים של הילד לייצר עולם שיש בו ״סדר״ ופשר או לפחות הגנה ניתוקית מפני ״אי הסדר״ וחוסר ההגיון שבעולמו השבור.

טראומות ואירועי חיים מטלטלים מחזירים חוסר אונים וחוסר שליטה למרכז הבמה.

השנה פגשתי מהן הרבה יותר מידי. מה שפעם היה חוויה נדירה הפך להיות במרכז ההוויה הקיומית שלי ושל המטופלים שלי. לחלקנו החוויות הללו הפכו לחוויות יומיומיות, 24/7, חוויות שמפרקות מסגרות קיום ישנות ומערערות את האפשרות לתפקד ולהיות בwell being.

האירוע הקטן של השבוע בו הפכתי רגע ל״לא אני״ והימים האחרונים עם הטלטלה הרגשית בין תקווה לכאב עצום הניעו אותי להסכים להכיר בכמה אנחנו עדיין בתוך המערכת הטראומטית הפעילה הזו וכמה לדבר על ההשפעות של החוויות הללו על הנפש שלנו ועל הקשרים שלנו זה לא מיותר בכלל.

החל מהשביעי באוקטובר אנחנו בתוך טראומה מתמשכת. האונים והשליטה שיצרנו לעצמנו בעולם המבוגרים באופן מספק כבר לא מחזיקים מעמד ועולמנו מיטלטל אל מול אירועי חיים שבהם אנחנו פוגשים חוסר שליטה וחוסר אונים באופן מתמשך.

ברמות הכי אישיות וברמות היותר לאומיות איבדנו את תחושת הבטחון והוודאות. איבדנו את חווית הכוח ואת התחושה שיש לנו אפשרות לייצר לעצמנו וליקירנו עולם בטוח דיו.

בקליניקה אני חווה את הטלטלות הללו כמו גלי צונאמי שמכים באנשים מול בשורות קשות, מול אכזבה נוספת או תקווה שהתבדתה ומול הזמן שמתארך בתוך החוויה הקשה של הטראומה המתמשכת.

וכמו שאמרתי, כשחוויה קיומית כזו מתרחשת בבגרות כולנו חוזרים להיות ילדים מבוהלים וחסרי הגנה (ילדים שעולמם לא צפוי ולא בטוח).

וכמו ילדים גם אנחנו מנסים להחזיר לעצמנו שליטה ואונים בכל דרך אפשרית כשאנחנו יודעים עמוק בפנים שאין לנו דרך לייצר בטחון לעצמנו ולאהובינו במצב הקיים.

ובנוסף לדרכים שלנו להחזיר שליטה, אונים וודאות אנחנו גם מסתכלים הצידה ורואים איך אחרים נאבקים להחזיר לעצמם תחושת מסוגלות, אשליה של שליטה או מבנה פנימי של וודאות.

כשאנחנו מסתכלים על אחרים (קרובים או רחוקים), הדרך שלהם יכולה להראות לנו תלושה ודלה , היא יכולה להראות כמו פסיביות, כניעה, ייאוש וויתור, או כמו חוסר איכפתיות ואדישות, או לחילופין היא יכולה להראות לנו אלימה, קיצונית ואגרסיבית.

ואנחנו צודקים- במצבים קיצוניים כולנו הולכים לקצוות.

ומה שכל כך קשה לנו לראות שחלק מהתגובה הקיצונית שלנו לאחר ולאיך שהוא נאבק להחזיר לעצמו אמון, יציבות ובטחון במערכת, היא כי גם אנחנו מאוד שבריריים ולא נינוחים. המיכל של כולנו סדוק, וככל שהסביבה מסוכנת יותר, כך הנפש שלנו הולכת לקצוות והופכת ליותר דרוכה, יותר נוקשה והרבה יותר כפייתית.

אני רואה את זה אפילו בדיון על הדרך השונה של משפחות החטופים להיאבק על גורל יקיריהן וכמה הדבר היחיד ההגיוני הוא להבין שהם עושים, כולם, בדיוק מה שהם צריכים לעשות.

לפני מספר ימים ישבתי במפגש עם מטפלים ומדריכים בכירים לטיפול זוגי. אחת המטפלות, אישה חכמה וותיקה מאוד בתחום אמרה לי: אני מרגישה שאין לי היום זוג שהוא לא זוג בטראומה. כולם טראומטיים, כולם מגיבים קיצוני, כולם עושים מנגנוני קיצון כדי להחזיר שליטה וודאות.

וכולנו הנהנו בהסכמה ובכאב. הטראומה המתמשכת שלנו חדרה לוורידים ומשפיעה על הקשרים הכי קרובים שלנו.

אבל, טראומה מתמשכת היא משהו שקורה לא רק במרחב הלאומי, יש גם טראומה מתמשכת במרחב המשפחתי והזוגי.

כשהמערכת הזוגית מאוד לא בטוחה, בדיוק כמו במדינה, ואנחנו לא יודעים לאן הקשר הולך, אנחנו לא מרגישים תקווה, אין לנו הסבר טוב ללמה אנחנו מרגישים כל כך גרוע וכל דיבור הופך ל״פוטנציאל פיצוץ״. כל מה שעושים לא עובד. בקשר לא בטוח כולנו מרגישים חווית חוסר אונים וחוסר שליטה איומות.

גם כאן אנשים בוגרים וחכמים שמחוץ לקשר מרגישים מסוגלים, יודעים, יציבים ורגועים הופכים להיות ילדים חסרי אונים וחסרי שליטה.

כולנו כאלה, בשביל כולנו הקשר הזוגי הוא מרחב שמחזיר אותנו לילדות המוקדמת. הקשר הזוגי משחזר את הפחדים המוקדמים (לנטישה, לדחיה ולפגיעה), ואם הוא לא הולך בפשטות, והוא אף פעם לא הולך רק בפשטות, אז הוא מערער את תחושת המסוגלות שלנו, את היציבות שלנו, והוא לוקח אותנו לחוויות קצה של חוסר אונים וחוסר שליטה ששום מרחב אחר בחיים הבוגרים לא לוקח אותנו.

בתוך חוויה של מצוקה וחוסר אונים בקשר הזוגי כולנו הולכים למקומות מאוד קיצוניים: לניתוקים, לכוחנות, לשליטה, לכפייתיות (״רק ככה אני יכולה להיות בטוחה ולא אחרת״), להתמכרויות ולמגלומניה (״אני יודע איך עושים קשר״).

זה נשמע ונראה בדיוק כמו ילד שעושה לעצמו ״אונים״ ו״שליטה״.

זה אגריסיבי, זה מנותק, זה כפייתי, זה פנטזיוני וזה רגרסיבי. וזה לא מודע לעצמו.

זו הסיבה למה לאנשים נורא קשה להתמסר באמת לטיפול זוגי, כי זה להסכים להרגיש כמה אנחנו חסרי אונים וחסרי שליטה, כמה אנחנו כמו ילדים קטנים שוב, וכמה אנחנו צריכים מבוגר שייקח לנו את היד ויעזור לנו למצוא את הדרך - מבוגר יודע, מבוגר מוביל - בדיוק כמו בילדות.

לפעמים אני מרגישה שטיפול מתחיל רק כששני בני הזוג מסוגלים לגעת באמת בחווית חוסר האונים וחוסר השליטה שהם חווים ולא לפתור אותה. ״אני באמת לא מצליח ונורא קשה לי לא להצליח איתה״, ״אני באמת לא יודעת מה לעשות״, ״אני מבינה שמה שאני עושה זה לא הדבר הנכון אבל אין לי משהו אחר״, ״ אני מנסה למצוא פתרונות כי אני בחוסר אונים וזה מקום מאוד מפחיד״.

כשזה קורה ואנשים יכולים לראות שמה שהם עושים בקשר זה לא ״הדבר הנכון״ אלא מעשים קיצוניים במצב קיצוני.

כשזה קורה ואנשים יכולים לראות שהם פשוט הלכו לאיבוד.

כשזה קורה ואנשים יכולים לראות שהם באמת ״לא הם״ וזה לא בגלל השני/ה אלא בגלל שהם מאוד מבוהלים וחסרי אונים.

כשזה קורה והם יכולים להבין שהנסיונות שלהם להחזיר לעצמם שליטה וודאות פוגעים בשני בקשר - יש פתח לשינוי.

כשזה קורה והם יכולים להבין שמה שהם חושבים שהוא ה״אמת״, זו רק דרך שלהם להחזיר פשר לעצמם במצב מאוד כאוטי.

במרחב הזוגי, האישי והלאומי השנה כולנו ״לא אנחנו״ הרבה פעמים, כולנו ״קיצוניים״, כי אנחנו מפחדים, כולנו פחות סובלניים כי אנחנו חסרי אחיזה ואז כל סטיה ממה שנותן לנו תקווה ובהירות מערער אותנו, כולנו הולכים לנוקשות כי אנחנו בחוויה של מלחמת קיום וכולנו מאוד נפיצים ודרוכים ואז כל מה שפחות נעים הופך להיות מאוד מטרגר.

כשנוצר מרווח של רוך ואנחנו רואים את עצמנו ומבינים כמה הקיצוניות הזו היא הגיונית במצב קיצוני, וכמה האמת היא שהמציאות מורכבת, כאובה ומפחידה לכולנו. וכמה כולנו, מתחת לכל המופעים השונים, מרגישים הרבה פחות שלמים והרבה יותר שבורים, הרבה פחות מוגנים והרבה יותר שבריריים.

אז ורק אז, יש הזדמנות חדשה, יש אפשרות להתרכך, להתקרב , לנשום אוויר ולהאמין ביחד.