חתונה מאוחרת

אתמול היינו בחתונה שהיתה האנטיתזה לכל מה שאנחנו מדמיינים בראש כשאומרים לנו חתונה.

היא נערכה בזום, באמצע הלילה כדי להתאים לשעון יוטה, שזו המדינה שבה זוגות שלא יכולים להינשא פה בארץ יכולים להינשא חוקית.

הפקיד שערך אותה היה אאוט לגמרי, עם רגל אחת בקבר. הוא חזר על כל שאלה 6 פעמים, הוא לא הסתדר עם הזום והחתונה התחילה באיחור רב בגלל זה. ואז ברגע שהגענו לרגע החשוב- הנדרים שכל אחת כתבה לאהובתה, הוא הפסיק אחרי שרק אחת מבנות הזוג דיברה ואמר שהזמן נגמר. וכך נגמר הטקס, אחרי פארסה שלמה של צחוקים / תדהמה/ זעם על הצורה שבה הוא נעשה. מאוחר יותר נשלח לינק נוסף והחתונה המשיכה בלעדיו.

בקיצור, חתונה שבורה.

בלי טבעות, בלי שמלות כלה, בלי אולם, בלי מנות גורמה ודי ג׳יי מטריף עם מיליון ושתיים תקלות ממיליון סוגים.

אבל היה שם אור ברור ויציב של אהבה ענקית וחיבור עמוק וניסי שלא היה בשום חתונה שהייתי בה אף פעם.

וחשבתי על הדבר הזה, כמה יש יחס הפוך בין התמונה האידאלית של חתונה ובין איכות הקשר. וכמה לפעמים הזוג שנראה הכי לא מתאים חי הכי קרוב ובטוב, ואלו שנראים כמו זוג מהשמיים, מושא לקנאה, סובלים נורא יחד.

חשבתי על זה שאף אחד בעולם לא היה מכיר ביני לבין תומר כי כל המעטפת היתה לא מתאימה בעליל, ורק הנשמות הגדולות שלנו ידעו לזהות את מה שמעבר.

חשבתי על זה שבכלל זוגיות פרק ב׳, ג׳ או ד׳, יש בה משהו שבור כזה . הכלה כבר לא מחוטבת וצעירה, החתן המקריח עם הכרס, הילדים שכאילו לא אמורים להיות פה אבל ברור שהם חלק ענק מהסיפור ואין בית בלעדיהם.

נזכרתי הבוקר בקטע מהזוהר שבו מסופר שבברית של יצחק (הבן של אברהם אבינו) כולם עושים מסיבה מטורפת ענקית, שבאים אליה כל המי ומי של העולם (אברהם היה הביל גייטס של פעם) ,ובאמצע המסיבה אלוהים מסתכל לו מלמעלה ומזדעזע מכל השלמות והיופי שיש שם למטה וצועק: מי דואג לכל הכלים השבורים שלי, שהם הבנים שלי?

(הזוהר אומר שכל סיפור הנוראי של עקדת יצחק מתחיל מהכעס הזה של אלוהים).

אני זוכרת שכצעירה לימדתי את הקטע הזה שוב ושוב כקטע סוציאליסטי, איזה מגניב זה שאלוהים צועק על אברהם אוהבו - אתה חוגג לבן שלך, ומה עם הבנים שלי? ואיזה מגניב זה שהעניים והאנשים השבורים הם הבנים של אברהם.

נזכרתי בסיפור הזה וממרום מיליון שנותיי פתאום הבנתי שהפרשנות הסוציאליסטית שלי פיספסה את העיקר.

בדימיון של חתונה מושלמת אין מקום לחלקים השבורים של האנשים עצמם, לפצעים שלהם, לרגעים שהם מעצבנים נורא, שתלטנים נורא, אבודים נורא, מרוקנים ועניים רגשית. חתונה מושלמת לא נותנת מקום לאי ההתאמות, לפערים, לחלקים שאנחנו מתביישים בהם בעצמנו, בבית הגידול שלנו או בבן הזוג שלנו.

זה מה שעושה הרבה קשרים בגיל מבוגר מצד אחד נורא נורא מורכבים מעשית, ומצד שני יותר בשלים, עמוקים ואמיתיים. זה נכון גם לזוגות פרק ב׳, אבל גם לזוגות פרק א׳ שנמצאים יחד שנים ומחליטים לנסות שוב ולהילחם על הקשר השבור. הפנטזיה כבר התנפצה לרסיסים מזמן. השבר נמצא לנו על המצח. כל הנסיונות וגם הכשלונות שלנו ידועים, ואנחנו כבר לא יכולים להסתיר או להכחיש את השברים שלנו שהופכים אותנו לפעמים ממש דוקרניים וממש לא מדהימים.

זה נכון בזוגיות, וזה נכון גם בהורות.

וכנראה שאלוהים צועק על אברהם - אם אתה מחפש ילד פנטזיוני, שיתאים לך, שיענה על הציפיות שלך, שיראה מושלם ומדהים כמו החגיגה הזו - משהו בך צריך לבחור בו שוב.

אם אנחנו מחפשים התאמה פנטזיונית (״אולי מישהי אחרת תוכל לתת לי את המשהו שחסר לי״) אם אנחנו מחפשים קשר פנטזיוני (שאין בו מורדות ועליות ושברים ותיקונים) אנחנו לא מאפשרים לעצמנו לעבוד בכאן ועכשיו באמת עם כל מה שיש ולבנות קשר אמיתי בתוך מציאות שבורה. במקום שבו נפרדנו מהתמונה המדהימה, או מפנטזיית ההתאמה, שם יכולה להיווצר לקיחת אחריות מלאה, יכול לקרות מפגש אמיתי של שתי נשמות מאוד חכמות ובוגרות עם מלא טראומה, כאב ונסיון חיים מגוון. אפשר להחזיק יחד אתגרי חיים קשים, כי אנחנו כבר יודעים שהחיים מלאים בכאלה. אפשר להסכים להתרכך, כמו העור, והעצמות שלנו ולהיות יותר גמישים, פחות יודעים וצודקים ואפילו לצחוק על עצמנו לפעמים.