כאבי גדילה

״כאבי גדילה״

(פוסט על פוטנציאל הגדילה שלנו כמטפלים/ הורים ובני זוג במבט התקשרותי).

המקצוע שלי הוא התקשרות זוגית- או המדע של אהבה ואיך אהבה עושה ריפוי ובדרך כלל אני כותבת על זה. אבל הפעם אני רוצה ללכת למרחב התקשרותי אחר. מרחב התקשרותי מוגבל וסימלי ועדיין התקשרותי בהמון מובנים, וזה המרחב הטיפולי.

אחד העקרונות שאני מלמדת בהתקשרות זה ההדדיות של הצמיחה בדיאדה של אם-תינוק.

ויניקוט אמר שאין כזה דבר תינוק בלי אמא ואין אמא בלי תינוק.

בהבנה ההתקשרותית שלי התינוק תלוי לחלוטין בהורה לסיפוק הצרכים הרגשיים והפיזיים שלו. לעומת זאת האם תלויה לחלוטין בתינוק כדי להפוך לאם (וכך הוא גם בדיאדה אב-ילד, כמובן). מה שהופך אותנו להורים שלמים זו הדיאדה האינסופית של ההתרחשות ההתקשרותית שלנו עם הילדים שלנו, דיאדה שלעולם לא מסתיימת. במילים אחרות, בכל פעם שהילד צריך מאמא משהו שהוא מעבר לקצה שלה היא הופכת ליותר אמא ממה שהיא היתה קודם. בכל שלב התפתחותי של כל ילד יש רגעי גדילה כאלה, רגעים בהם מערכת ה-caregiving של האם צריכה ללמוד פונקציה הורית חדשה כדי לתת מענה מיטבי לילד.

כל זה טוב ויפה, אבל הגדילה הזו לא תמיד באה בכיף.

אני זוכרת את הרגע הזה בערך בחודש החמישי בהיריון הראשון שלי שבו התחילו לי כאבים נוראיים ברצועות של ריצפת האגן, חששתי שמשהו לא בסדר בהיריון, רצתי לרופאה והיא הסבירה לי שהתינוקת שלי מכריחה אותי לגדול - היא מותחת את הגבולות של הגוף שלי בלי מודעות ורצון מוצהר, אלא פשוט כדי לאפשר לי להיות האמא שהיא צריכה.

הרגע הזה חזר מאז מאות פעמים עם הילדים שלי והוא שממשיך כל הזמן לגדל את האמא שאני. במובן הזה הילדים שלנו מגדלים אותנו לפחות באותה מידה שאנחנו מגדלים אותם.

הכאב שבמתיחה של הגוף, ההתנגדות של המערכת להתרחב ולצמוח הם המקבילה ההורית ל״כאבי גדילה״.

כמטפלת (די) ותיקה שמדריכה ומלמדת גישה טיפולית יש לעמדה הטיפולית שלי גוף ונשמה משלה. היא מרגישה כמו אישה בשלה ויודעת עם ניסיון חיים.

החודשים האחרונים הפגישו אותי עם רגעים קליניים ועם מפגשים קליניים שלחצו, הכאיבו או תקעו את התהליך הטיפולי.

הרגשתי בתוכי את גבולות הדרך והגישה, את המקומות שבהם מה שעבד לאחרים לא עובד כאן. הרגשתי בתוכי את הגוף הטיפולי שכואב, שרוצה נוח וחלק, שאוהב להישאר בצורתו הקיימת ושנוח לו כמו שהוא. אל מול החוויות הקליניות החדשות שמעתי מתוכי את הקולות המתנגדים לגדול ומדברים במילים של ״זה מה שאני יכולה לתתֿ״ או של ״זה מה שאני, ואם זה לא מספיק טוב זה בסדר״.

אבל גישה התקשרותית היא לא רק מפה, היא גם כיוון ויעד.

ובגישה התקשרותית, כמו שכתבתי למעלה, כשמה שאנחנו מכירים לא הולך לנו עם ילד , זו לא בעיה שלו וזו גם לא הבעיה שלנו. זה המקום שבו הילד לא מוותר לנו על הגדילה שלנו.

וכמו כל גדילה, זה תמיד מתחיל בכאבי גדילה. הבנתי שמה שהמטופלים שלי צריכים ממני זה דווקא לא את המטפלת ה״יודעת״ אלא מטפלת שהיא האמא שמסכימה לגדול במיוחד בשבילם. האפשרות לא להיבהל מזה שמה שאני מכירה ויודעת לא עובד למישהו ולהגן על עצמי מפני ה״כשלון״, אלא להאט ולהסכים להסתקרן, להיפתח ולהימתח בלי לדעת מה הדבר הבא שנוצר פה, היא אפשרות קלינית שקשורה בזה שבהתקשרות מה שהופך אותנו למטפלים טובים היא לא ההצלחה אלא הכשל, ואז הכוונון המחודש של הדרך לאדם האחד ויחיד הייחודי שמולנו. הסיפור הוא אף פעם לא מה שינינו, אלא עצם המוכנות להשתנות בשביל המטופלים שלי. המוכנות שלי להשתנות בשבילם זו ההוכחה לזה שהם משמעותיים בשבילי. עבורי, המוכנות להשתנות בשבילם זו המתנה של לחיות כיצור גמיש, משתנה ואינסופי ולא צורת חיים של פרדיגמה נוקשה, מוגנת, ידועה מראש ולא ניתנת לשינוי.

כמו בהורות ובקליניקה כך גם באהבה. במקום בו מה שיש לנו לתת זה לא מספיק לבני הזוג שלנו, תמיד אפשר להציב גבול או להוריד ציפיות בסגנון ״תקבלי אותי כמו שאני״. אנשים רבים מתייחסים למה שהם לא מסוגלים לתת כרגע או למה שהם לא מכירים כאל ״הצרכים שלהם״ או האישיות שלהם - גבולות ששומרים עליהם מפני האחר. אבל ההבנה ההתקשרותית יודעת שהמקום בו בני הזוג שלנו כואבים וחסרים בקשר זה לא רק ״הטראומה שלהם״ או ה״ציפיה שלהם״. זה המקום שבו הם מסרבים להניח לנו להישאר מצומצמים, מוקטנים ומנותקים מהאינסוף שלנו. זה המקום בו הם מבקשים מאיתנו להסכים לגדול בשבילם. התנועה הזו של לשמור על ההרגלים שלי ועל הגבולות שלי מפני מי שאני אוהב היא תנועה הגנתית שקשורה לעצמי נוקשה וקטן ששרד על ידי הגבולות וההרגלים הללו בעולם בודד הרבה מאוד שנים. אנשים נאבקים אחד בשניה על הגבולות שלהם ועל המשאבים שלהם, כי הם לא מכירים את הרווח העצום ב״להיות בשביל״ וב״לגדול בשביל״ מישהו שאתה אוהב. הרווח שגלום במערכת ה-caregiving שלנו. אבל מהי אהבה אם לא הזדמנות להרחיב את הגבולות שלנו ולהכיר עוד חלקים ועוד אפשרויות בתוכנו. ואולי גם להיפרד מהדרך הישנה שלנו להתקיים בטוב ולהכיר טוב חדש בשבילנו שעובר דרך הדאגה לצרכים של האחר. זה פלא ונס פעם אחר פעם, לראות איך עומק הבקשה של מישהו אחד מהשני לצמיחה היא תמיד המתנה הכי גדולה שהוא יכול לתת לאהובו/תו. המתנה של ללכת מעבר לקצה של עצמי, מעבר לדרך שלמדתי להלך בה בעולם, להיות בה בן/ בת זוג, אדם, מטפל ולגלות בתוכי עוד.