כוונות טובות

הדבר שהכי בולט לי בזמן האחרון הוא שהפסקנו להאמין בכוונות הטובות של אנשים.

הכל התבהר לי לפני שבוע, מישהו העלה פוסט שעורר תגובות מאוד חזקות מימין ומשמאל.

המסכימים כמובן שיבחו ופרגנו אבל אלו שלא הסכימו או עם התוכן או עם הצורה בה התוכן הוצג בפוסט לא הסתפקו בלא להסכים.

ההתנגדות או אי ההסכמה לוו בייחוס תכונות אופי פוגעניות לכותב ובעיקר בייחוס כוונות שליליות, פוגעניות, אינטרסנטיות, נרקסיסטיות וכוחניות.

בלי להתייחס בכלל לתוכן או לצורה של הדברים הרגשתי כמה אני מתכווצת מכל מילה שנכתבת. גם בגלל שחשבתי מה היה קורה אילו היו כותבים עלי דברים כאלה אבל גם בגלל שהבנתי שמדובר באווירה שאנחנו חיים בה. וזה בכל מקום, זו התגובה לכל פוסט שמביע דעה, ולפעמים זה בתוכן הדברים של הכותבים עצמם.

אנשים כבר לא מסתפקים באי הסכמה, במחאה על מעשים, בכאב ובכעס על מציאות קשה.

עברנו למרחב שבו יש שלילה גורפת של אנשים ״לא ראויים״, ״אפסים״, ״שרלטנים״ וייחוס כוונות רעות או מניעים חולניים לציבורים שלמים בגלל דעות מנוגדות או סדר עדיפות ערכיים שונים. וזה לכל אורכה של הקשת הפוליטית חברתית.

אני מכירה את הרגעים הללו שבהם אנשים מייחסים כוונת זדון אחד כלפי השני מחדר הטיפול הזוגי. ואלה הרגעים הכי רעילים ופוצעים שיש:

היא רוצה להשפיל אותי, הוא רוצה לשלוט בי, היא רוצה לנצל אותי, היא אומרת את זה כדי שתתמכי בה נגדי, הוא אומר את זה כדי להרוויח נקודות, היא אומרת את זה כדי להראות כמה אני לא בסדר, הוא אומר את זה כדי להרגיש שהוא יותר ממני, להתנשא מעלי.

ואנשים כל כך מזוהים עם הייחוסים שלהם שהם בכלל לא חושבים לברר או לשאול את השני אם אכן זו היתה כוונתו. וזה נורא, כי אנחנו באמת מאמינים שהאדם שאנו חיים איתו הוא רע/ פגום/ לא לגיטמי/ לא ראוי במהותו- אז מה זה אומר על החיים שלנו?

אני תמיד אומרת לבני זוג: החכמה האנושית היא להחזיק תמיד 3 ידיעות מורכבות:

אחת היא שלבן/ת הזוג יש כוונה טובה, מהותית- תמיד, גם אם כרגע אנחנו לא מבינים אותה, גם אם כרגע זה לא נראה ככה.

והשניה היא שלעיתים גם כשכוונתנו טובה אנחנו פוגעים והורסים.

והשלישית והחשובה מכולן היא להבין שברגע שאנחנו מייחסים לשני כוונות זדון אנחנו פוגעים בו את הפגיעה הכי עמוקה- אנחנו חותרים תחת ההנחה שהוא אדם טוב ביסודו.

כשמחזיקים בבהירות את הטוב של השני- הוא בדרך כלל גם פתוח לראות את החלקים הטועים, הפוגעים והפחות מיטיבים שלו ולעשות שינוי.

כשמתחילים לפקפק בהנחה שהשני רוצה טוב- השני מרגיש בזה ומסתגר, מתגונן ומתקשח.

והפוסט הזה נכתב כי בחוויה שלי עצם זה שצורת התודעה הרעילה הזו הפכה לנורמה של המרחב הציבורי זה האסון הכי גדול של כולנו .

אווירה של טראומה פעילה וממושכת שמורכבת מאינספור רגעים קיצוניים ומקרע כל כך גדול בתוך הבית המדיני/חברתי מייצרת חוויה המשכית של איום וסכנה אצל כולם. האמון ההדדי נסדק שוב ושוב, החוויה שה״אחר״ מאיים עלי באיום שסופו מוות או כליה רוחנית ומוסרית היא חוויה נוראית. לכל ציבור יש את ה״אחר״ שלו, אבל אני פוגשת את אובדן האמון בטוב של האחר בכל קצוות הקשת. אם לא נסתכל בעיניים לפגיעה הזו שהטראומה פגעה בנו, אם לא נביט פנימה לעיוות הפנימי הזה שבתוכנו - נאבד את צלם האנוש שלנו.

ואני מודה שגם אני חווה את חוויית האיום הזו באופן שלא חוויתי אף פעם. אני יודעת שמה שקורה לנו בשנתיים האחרונות פוצע נפשית את כולנו .

אבל המחיר האנושי של אובדן האמון בכוונה הטובה של אחרים הוא בעיני הסדק העמוק מכולם.

מצד אחד יהיו מי שיאמרו: אבל טלי, המנהיגים שלנו באמת מונעים ממניעים אינטרסנטים, פוליטיים ונרקסיסטים. ומצד שני יהיו מי שיאמרו: אבל לא ראית מה שקרה ב7.10? את עדיין מאמינה בטוב של האנשים האלה? ומצד שלישי יהיו מי שיאמרו: את לא מבינה שאנחנו מול עמדות משיחיות לאומניות שאין להן מוסר אנושי? (חיות אדם/ אוכלי מוות/ אפסים.. להמשיך?)

אני רואה, ומבינה ויודעת שיתכן מאוד שאי שם בקצה של כל ציבור יש כמה אנשים שכוונותיהם אינן טהורות, שמונעים משנאה או מקנאות דתית. אבל התופעה הרחבה שבה כל אחד מייחס לכל מי שלא מסכים איתו כוונות לא טהורות ומתאר את עולמו הפנימי והרגשי באופן זדוני ומבזה היא השחתה של בסיס האמון האנושי. ואם אין לנו אמון בטוב של השני אנחנו הופכים את עולמנו לעולם של חיות טרף.

זה הזוי בעיני שיצירת דה לגיטימציה לאחר וייחוס כוונות זדון הפכה להיות דרך המלך להבעת דעה או לאי הסכמה.

אני עושה חשבון נפש פנימי ומבינה שככל שאנחנו מאבדים את האמון בכוונה הטובה של האחר אנחנו הופכים להיות יותר מאוימים ממנו וממילא אנחנו עצמנו הופכים להיות יותר אגרסיבים, יותר פוגעניים ופחות אנושיים.

התודעה הזו עצמה מכשירה מילים ומעשים שבשום עולם לא היו נאמרים אבל אם הצד השני הוא ״לא אנושי״/ ״לא ראוי״/ ״הסטרא אחרא״ זה מכשיר לכאורה את הפעולה האגריסיבית שלנו נגדו

אנחנו יכולים לשאת את דגל החמלה, המוסריות והאנושיות, או את דגל המסירות והאיכפתיות הלאומית אבל אם אנחנו חושבים שכל מי שלא חושב כמונו הוא ״חסר חמלה״ או חסר מוסר או לא איכפתי אנחנו מאבדים את האמון העמוק בצלם האנוש שיש בכולם.

אני רוצה להיות כנה. בשנתיים האחרונות היו רגעים רבים שגם לי היה קשה לראות את הכוונה הטובה של הצד השני, במיוחד בחודשים בהם בני נלחם בעזה ובלבנון. רציתי רק שהסכנה תוסר והאיום יסתיים. כל מי שחשב הפוך ממני הרגיש כמו איום על חיי. בכל פעם שאיבדתי אמון בטוב העמוק של מי שחושב הפוך ממני, הסתכלתי בעיניים של כמה מחברי הטובים מפעם שהם אנשי ימין ושאלתי את עצמי האם אני סומכת על הלב הטוב שלהם פחות מאשר על ידידי בשמאל. התשובה הכנה היתה שלא. יש דעות ויש לבבות. שוב ושוב בחרתי להחזיר אמון.

הדבר השני שעוזר לי לחזור לאמון הוא השאלה ההפוכה:

איך הייתי מרגישה אם היו חושבים עלי בצורה כזו? האם זה היה לי בסדר או שהייתי נפגעת עד עמקי נשמתי? האם במקום הבעת אי הסכמה אני הופכת את האחר ל״משהו״ שלא הייתי רוצה שיהפכו אותי?

הרי ברור לכולם שמשני הצדדים יש טענות איומות על שני הצדדים. השאלה היא האם אני מייצרת ״רצח אופי״ של ציבורים שלמים, דה לגימטימציה וכוונות זדון, או שאני מאוד מתנגדת לדעה וכואבת את המציאות?

דה לגיטימציה של האחר באשר הוא (ללא הבדל דת, לאום או שיוך פוליטי) היא תוקפנית וכוחנית לא פחות ממעשים רצחניים.

האם כל מי שדואג למוסריות של הצבא ושל החיילים הוא ״שונא ישראל״? או שאולי אהבת ישראל שלו מוציאה אותו למאבק בהשחתה המוסרית שלנו כעם? ומהצד השני האם כל מי שלא מסרב פקודה הוא ״משיחיסט קנאי ואלים״? או שאולי הוא עדיין מרגיש שייכות לחברים ונאמנות לערכים שהוא חונך עליהם כל חייו של אחריות למדינה?

כשאנחנו הופכים אנשים ל״משהו״ במקום ל״מישהו״ אנחנו מאבדים צלם אנוש.

חיים בלי אמון בטוב של אנשים הם חיים של סבל שיהרסו את כולנו. הם מייצרים צורת חשיבה פרנואידית שמחפשת כוונות רעות. הם מעוותים את האפשרות לשיח ולשיתוף פעולה. הם מקטבים בינינו יותר ויותר ולבסוף הם הופכים להיות חיים שלא שווה לחיות.

אני לא יודעת מה יהיה מחר. אני מודאגת מאוד ממה שקורה פה, בהמון רמות.

גם אני מרגישה לעיתים זרות גדולה אל מול מעשים שנעשים פה ודעות שנשמעות פה.

אבל אני יודעת שאם לא נחזור להאמין בטוב של מי שסביבנו, אם לא נפסיק לחשוב שרוצים להשתלט עלינו, לנצל אותנו, לכופף לנו את היד, להפעיל עלינו כוח, נמצא את עצמנו בקרוב בגיהינום כבר בחיים.

אני בוחרת במשהו אחר, וזה לא כי אני מתונה בדעותי. אני לא. ולא כי אני במרכז, אני לא. אלא בגלל שאני יודעת שכשאדם חי בעולם פנימי חשדן ופרנואידי שמייחס לאחר כוונות רעות - מעבר לזה שהוא מייצר לו אויב בחוץ, הוא חי בפחד וברעל מתמיד בפנים ולזה אני לא מוכנה להסכים, לא משנה מה קורה בעולם שבחוץ.

בסופו של יום דוואליואציה של האחר היא כריתת ברית עם השטן שבתוכי.

אין לי השפעה על המנהיגים שלנו אבל יש לי השפעה על הנפש שלי, רוב הזמן.

אני יודעת בחיי הפרטיים כמה האחיזה שלי בכוונה הטובה של האחר מאפשרת לו להישאר פתוח אלי גם ברגעים של קונפליקט והפוך.

אבל חשוב מזה כרגע, למען עצמי ולמען ביתי, אני בוחרת לראות את הכוונה הטובה של האנשים שחיים על האדמה שעליה אני חיה ולשמור אמון בטוב של האדם באשר הוא.