״כל המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו״

עכשיו בלי ה״כאילו״.

אתמול בערב, תוך כדי שאנחנו צופים בפעם המי יודע כמה בסרטי החזרה והחיבוק של החטופים, אמרתי לתומר שאני מבינה עכשיו את המשפט הזה אבל הפעם בלי ה״כאילו״.

כי תמיד הבנתי אותו שכל אדם הוא כמו עולם ומלואו וכל נפש חשובה ולכן להציל אותו זה כמו להציל עולם מלא. ״כמו״ ו״כאילו״.

אבל בשבועות האחרונים, עם החזרה של החטופים, אני מבינה על בשרי ורואה גם סביבי, שההצלה שלהם מצילה אותנו, באמת, בלי כאילו. כל אחד מהם שחוזר פודה מהשבי חלק שיש בכל אחד מאיתנו. חלק שנלקח לשבי, חלק שישב בעזה.

וכשהם מגיעים - כולנו ניצולים. כל אחד מהם - מציל עולם ומלואו.

ותומר ואני שלא סובלים חדשות וריאליטי, שלא עסוקים ברכילות ובפוליטיקה ואפילו לא ראינו סרטון זוועות אחד מה7.10, יושבים יחד עם כל העם הזה וצופים בהם ובחיבוק של המשפחות בלופ ובוכים ובוכים.

והבנתי שזו לא סתם התרגשות. זו הצלה. זו הצלת הנפש שלנו.

וככה אנחנו, אנשים, לא יכולים באמת לחיות כשהם שם. לא יכולים שהנפש תנוח כשהם שם. אנחנו יכולים להמשיך ולשרוד, אבל כדי שנפשנו תוכל להינצל - אנחנו צריכים אותם פה.

אין לי הסבר לזה, וזה ממש לא פוליטי. זו חוויה רגשית קיומית, ואין משהו שאני סומכת עליו יותר. יותר מכל האידיאולוגיות והרעיונות אני סומכת על רגשות.

אז בערבוב של דאגה נוראית על מי שלא ישוב, והתרגשות עצומה על כל אחד ששב אני מבינה היום ״שכל המציל נפש אחת - הציל עולם ומלואו״.