כעס וטראומה

אתם כועסים המון או שאתם לא כועסים בכלל?

חלקנו מסתובבים כל היום עם כעסים: כעס על בני זוגנו שהם לא עושים מה שאנחנו מבקשים מהם, שהם לא מתחשבים, שהם לא מתכווננים אלינו.

כעס בכביש, כעס על הממשלה, כעס על השכנים שלנו וכעס על הילדים שלנו - שהם לא מתחשבים, לא מסדרים אחריהם, כל היום בטלפון ועוד...

לפעמים אנחנו מרגישים מאוד מחוברים ומאוד צודקים. אנחנו מרגישים שהכעס הזה שומר עלינו ומראה אותנו. גורם לנו להרגיש קצת פחות שקופים, קצת פחות מנוצלים או ננטשים.

לפעמים אנחנו מרגישים מלאי רעל ומרירות ושונאים את עצמנו כשאנחנו ככה.

חלקנו מסתובבים בחוויה הפוכה - אנחנו לא מרגישים כעס בכלל. אנחנו לא מבינים למה מי שאיתנו כל כך כועס. זה נראה לנו מיותר, זה מרגיש מפחיד ולוקח מלא אנרגיה.

אנחנו נעשה הכל כדי להרגיע את הכעס של מי שלידינו. הרבה פעמים אנחנו עובדים בלמנוע אותו או בלהימנע ממנו.

אנחנו מרצים ומרגיעים - את הילדים שלנו, את בני הזוג שלנו, את העמיתים שלנו בעבודה, את המטופלים שלנו. ומה שאנחנו לא עושים הכעס שלהם בסוף יבוא אלינו משום מקום, יציף ויפרק אותנו ממש (ולפעמים גם ממש יכעיס אותנו בפנים!).

כשמבינים את ההשפעה של טראומה מוקדמת על כעס, מבינים שלכעוס כמעט ללא הפסקה ולא לכעוס בכלל אלו שתי צורות הפוכות של תסמונת פוסט טראומטית.

לכעס יש תפקיד בחיים שלנו, וכשהוא לא עושה את התפקיד שלו אנחנו מאוד סובלים ומי שאיתנו סובל איתנו - הילדים שלנו ובני הזוג שלנו.

הבנה עמוקה של רגשות מסבירה לנו שרגש זה גל, ושבסוף הגל הזה יש תמיד תנועה לפעולה שמייצרת שינוי חיובי וצמיחה- גם לעצמי וגם לקשר.

אז כל הכעסים שדיברתי עליהם הם לא הכעס הזה. הם רק הולכים ומתגברים, הם לא הולכים לשום מקום ולא מייצרים שום מציאות חדשה בעולם.

לרוב אנחנו מי שסובלים מהם הכי הרבה. אנחנו מתבוססים ברעל של מחשבות שליליות ורעילות שמציפות אותנו מבפנים ולא הולכות לשום מקום.

הבנה של טראומה התקשרותית אומרת שכאשר יש לנו מנגנון שעובד כל הזמן במעגל סגור זהו מנגנון ניתוקי שמרחיק אותנו מלפגוש או מלהרגיש משהו שהוא מסוכן לנו.

אז מה אנחנו לא פוגשים כשאנחנו כועסים כל הזמן?

באופן פרדוכסלי אנחנו לא פוגשים את הכעס האמיתי שלנו. זה האימפקט של הטראומה ההתקשרותית:

המנגנון הניתוקי של הטראומה הוא מנגנון שנוצר אי שם בילדות המאוד מוקדמת שלנו.

כל תינוק יודע לכעוס 2 סוגים של כעס. הראשון הוא מול התעלמות או אי הענות - כעס שהוא מחאה על אי הקשר. השני הוא מול חדירה או פגיעה - כעס שהוא הדיפה של האנרגיה החודרנית והלא מותאמת.

בכל תינוק מחווטת האפשרות הזו של מחאה. המחאה הזו היא לא סתם הפגנה אלא פעולה מלאת עוצמה שמשפיעה על הקשר. היא אמורה לסמן לדמות ההתקשרות שהיא לא מכווננת, שההיענות לא מותאמת, או לחילופין, אמורה להביא אל התינוק דמות התקשרות מנותקת שלא מעניקה תשומת לב מספקת.

כשהכעס בילדות לא נענה ולא מביא את ההורה אלינו, או גרוע מזה, נענה בפגיעה, גינוי, ביוש או האשמה, אנחנו לומדים להכחיד אותו ולהתנתק ממנו. באותו זמן אנחנו מתנתקים גם מגורם הכעס בתוכנו, ואפילו לא מזהים ומדווחים לעצמנו על הכאב שבנטישה או אי הנוחות שבחדירה. אנחנו ממשיכים להיות מי שננטש או מי שנחדר ונפגע, אבל עכשיו המערכת שלנו דואגת לאלחש אותנו כדי שלא נכעס. היא כבר מכירה כמה התגובה לכעס ״הטוב״ מייצרת פגיעה או נטישה חמורות יותר.

אנחנו לוקחים לבגרות את הניתוק מהכעס ומהצורך העמוק שאיתו. אנחנו ממשיכים לא להרגיש את הכעס הפגיע של מה שבאמת מכאיב לנו, על מה שמי שאיתנו בקשר לא מעניק לנו. אנחנו ממירים את הכעס הזה בכעס על הפרקטי, בכעס על התפקוד, בכעס על הממשלה או בכעס על הילדים.

איך זה עוזר לנו?

כשהכעס הבריא נכחד אנחנו נעלמים. אנחנו לא נראים. אנרגיית החיים שלנו יורדת ואנחנו בסכנה לכיבוי, לדכאון ולמוות רגשי. הכעס החלופי - העצבנות, המחאה, הדעתנות, הווכחנות - הם כולם ניסיון להפיח אש, להרגיש נשמעים, להחזיר לנו תחושת שליטה וכוח.

זה עדיף מלהתכבות, אבל זה מאוד מעייף וזה ממש לא נעים לנו בפנים. בקשרים זה גורם למי שאיתנו להימנע מאיתנו ולהתרחק. זה עצוב ומכאיב.

הדבר העצוב ביותר הוא שמה שבאמת באמת מסכן אותנו ומכאיב לנו ויכול להשתנות לא ננגע, לא מדובר, לא מורגש ולא מגיע לקשר. לכן הוא גם לא משתנה.

כדי שכעס כזה, כעס חלופי תמידי, יעבור, הרבה אנשים עושים מדיטציות, עבודה רוחנית, סדנאות לשליטה בכעסים וטכניקות טיפוליות אחרות. לחלק זה מצליח יותר ולחלק פחות.

מי שזה מצליח לו פחות- מרגיש כשלון וייאוש מעצמו

מי שזה מצליח לו יותר- משיג יותר שלווה אבל משלם מחיר בירידת אנרגיה ובניתוק רגשי.

כדי להחלים – צריך להחזיר את הכעס הטוב.

כי בעצם יש שני סוגים של אנשים : אלו שלא כועסים בכלל (ולכן הם מרצים, מעורפלים ומנותקים) ואלו שכועסים את הכעס ה״חלופי״ (והם עצבנים, ממורמרים ומתפוצצים).

והמשותף ל2 הסוגים הללו הוא הניתוק מהכעס הליבתי והבריא והריפוי של שניהם הוא החיבור המחודש אליו.

הניסיון שלי מלמד שכאשר אנשים לומדים לכעוס את הכעס הטוב הם מתחברים פנימה ונרגעים ובני הזוג שלהם מתחברים אליהם ונרגעים גם.

זה מדד מעולה לכעס בריא - מה הוא עושה לי ומה הוא עושה לקשר.

בשביל לעשות את הריפוי הזה ולהצליח לדייק את הכעס הטוב צריך להבין לעומק קשר וטראומה. לדייק את הפגיעה שמתרחשת בכאן ועכשיו ולחבר את החוטים שהטראומה ניתקה.

זו אומנות כפולה - להבין בטראומה ולרפא דרך הכאן ועכשיו בקשר.

כמה זה מופלא - לחזור להיות אדם שיכול לכעוס באופן שיתקן את הקשר, שיחבר אותי לעצמי ,שיכוון את השני אלי. כמה זה מרגיש טוב להיות מישהו שלא רק מתמרמר אלא באמת עושה שינוי לטוב במרחב החיים שלו. זה תיקון על חוסר האונים שבטראומה.

כמה זה נפלא לחזור לטבע האנושי ולטבע הקשר - לכעוס כעס שהוא לא ״הוצאת קיטור״, קורבנות , או ״להשמיע את קולי״, אלא כעס שבא לקרב, לדייק ולחבר והוא תמיד מסתיים ברגיעה משותפת ובאהבה.